יותם דוברין

לי וואנל שב למסכי הקולנוע בשבוע החולף עם עיבוד מחודש לסרט המפלצות הקלאסי של אולפני יוניברסל. וואנל, שנודע בזכות תרומתו המשמעותית לז'אנר האימה – בין היתר בזכות יצירת סדרת "המסור" ובימוי "בלתי נראה" לפני כחצי עשור – ניגש למלאכה ברגישות הראויה. גרסה חדשה זו ל"איש הזאב" (1941) הייתה בשלבי פיתוח באולפנים למעלה מעשור, כאשר תחילה יועד הסרט להשתלב במיזם שאפתני ליצירת יקום קולנועי משותף של מפלצות. אף שהתוכנית המקורית לא צלחה, הצלחתו של סרטו הקודם של וואנל אפשרה לו להמשיך ביצירת סרטים מסוג זה, כמעט בבחינת אוטר קולנועי.

השם המקורי של הסרט בצרפתית מציג משחק מילים על הביטוי שתורגם לשם בעברית. בצרפתית, הסרט נקרא "L'amour ouf", בעוד שזהו משחק על המונח L'amour fou – אהבה משוגעת. האהבה בסרט היא יותר ממשוגעת, היא כואבת. האובססיה של שתי הדמויות הראשיות, אחת כלפי השנייה, מצליחה להיות בו זמנית כוח-על המעגן אותם בקרקע המציאות ומרחיק אותם מייסוריהם, וגם מקור אדיר לכאב. האהבה בסרט היא ממש כמו "אוף" גדול עבור הגיבורים שלנו.

המשפט האחרון של קפקא

בשנת 2007 נפתחה תיבת פנדורה משפטית בארצנו. עם פטירתה של אילזה הופה, אשר החזיקה בכתבי היד הבלתי מפורסמים של הסופר המיתולוגי פרנץ קפקא. סרט תיעודי זה מתחקה אחר דמותו של קפקא, מסלול הגעתם של כתביו למכס ברוד, הקשר לאילזה ומשם לביתה, חווה. כמו כן, הסרט חושף את ההליכים המשפטיים בעקבות הצוואה שכללה עיזבון, אשר בתי המשפט רואים בו נכס לאומי.

כאב אמיתי

מאז שנחשפתי לסרט זה בפסטיבל סאנדנס לפני כשנה, הוא עורר בי עניין רב. ראשית, הופתעתי לגלות כי ג'סי אייזנברג חתום עליו כבמאי ותסריטאי. שנית, "כאב אמיתי" אף זכה בפרס התסריט המצטיין בפסטיבל היוקרתי.

עבור הבמאי האמריקאי רוברט אגרס, "נוספרטו" מ-1922 היה סרט מכונן בחייו. מדובר ביצירת מופת של הקולנוע האילם האקספרסיוניסטי הגרמני, שהיא גרסה לא רשמית ולא מאושרת של "דרקולה" מאת ברם סטוקר. ראשית, יש לציין שהעובדה ש-"נוספרטו" המקורי עדיין קיים זה כמעט נס. משפחתו של סטוקר תבעה את יוצרי הסרט, ופסיקת בתי המשפט ברפובליקת ויימאר דרשה להשמיד את כל עותקי הסרט. הסיבה לשרידתו היא בעקבות עותקים של הסרט שהגיעו לארצות הברית, שם חוקי זכויות היוצרים אפשרו את שמירת הסרט. הדמויות המוכרות כמו הרוזן דרקולה וג'ונתן הארקר שונו, והעלילה עצמה תומצתה יחסית לספר. הבמאי אגרס נחשף לראשונה ל-"נוספרטו" בגיל תשע, ומאז פיתח מעין אובססיה לסרט.

מי אתה, רובי וויליאמס? לפני שצפיתי בסרט החדש, המשמש כביוגרפיה חלקית של הזמר, לא ידעתי המון עליו. הכרתי כמה מהשירים מקריירת הסולו שלו, ידעתי על הופעותיו בארץ, אבל לא הרבה מעבר לזה. בניגוד לסרטים ביוגרפיים אחרים, של אמנים כמו פרדי מרקורי או איימי וויינהאוס, מדובר בסיפור שנדמה שהוא פחות מוכר לציבור הרחב (לפחות למי שכמוני לא צפו בסדרת הדוקו של נטפליקס).

ביילי (ניקיה אדמס) היא נערה מרדנית בת 12 שמרגישה אבודה בחייה. היא מתגוררת עם אביה ואחיה הגדול בקנט, אזור פריפריאלי בדרום אנגליה. אביה, באג (בארי קיוגן), מודיע לביילי על כך שהציע נישואין לקיילי, מה שמרגיז אותה. ביילי רוצה להשתתף עם אחיה הגדול, האנטר (ג'ייסון בודה) וחבריו במסעות בהם הם לוקחים את החוק לידיהם, אבל נדחית בגלל גילה הצעיר. למרות הדחייה, ביילי עוקבת אחריהם ולאחר שהיא בורחת לשדה במקום לחזור הביתה – היא פוגשת את בירד (פרנץ רוגובסקי). למרות שהוא משמעותית מבוגר ממנה, בירד הוא איש תמים שמציע לביילי ידידות.

סרטו החדש של הבמאי הספרדי הענק אלמודובר, "החדר הסמוך" אינו חושש להתעמת עמך כצופה. הסרט מעלה שאלות מוסריות קשות, ואינו קל לעיכול בלשון המעטה. עלילתו סובבת שתי דמויות שמתחדש ביניהן קשר אחרי שנים ארוכות של נתק. הדמות הראשית היא אינגריד (ג'וליאן מור), סופרת מצליחה שזה עתה פרסמה ספר חדש על הקשר שלה עם המוות, וכמה היא חוששת ממנו. הדמות השנייה היא מרתה (טילדה סווינטון), צלמת מלחמה החולה בסרטן, שלא נשאר לה זמן רב בחיים. מרתה מבקשת מאינגריד ללוות אותה בחודש האחרון לחייה, ולהיות בחדר הסמוך אליה כשבאחד הימים היא תבחר ליטול את חייה.