אי שם לפני קצת יותר מעשור בתחילת 2013, עידן רייכל הוציא את אלבום המופת של הפרויקט ״רבע לשש״ והסיר את הראסטות המוכרות. מאז רייכל התמקד בקריירת סולו עם דגש קטן כלפי שיתופי פעולה כמו בפרויקט. באותו זמן רייכל התחיל להיכנס יותר אל הפופ הים תיכוני.
בצל השביעי לאוקטובר, המוזיקה הישראלית קיבלה חזרה את הפרויקט של עידן רייכל. בסוף אוקטובר שוחרר השיר ״תחזור״ עם רוני דלומי בשיתוף אבי אוחיון (דרך השלום, קרן שמש ועוד המון להיטים שאתם מכירים) בכתיבה ובלחן.
בשישי לפברואר שוחרר האלבום תחת השם ״מגדל של אור״. אורכו בסך הכל קצת מעל חצי שעה והוא משמעותית קצר יותר לעומת האלבומים הקודמים של הפרויקט, שכולם היו בסביבת חמישים דקות. למרות שצפיתי לאלבום ש״יעבור מהר״, במבחן התוצאה פשוט השתעממתי.
בראיון ב״כאן 11״, רייכל תיאר שכבר לפני המלחמה רוב האלבום כבר היה מוכן. למרות זאת, הוא מרגיש שהוא הופק בפזיזות רבה ובזול.
חטאו הגדול של ״מגדל של אור״ הוא ההפקה החלשה. הגרנדיוזיות שחסרה בסינגלים נעדרת גם בשאר השירים באלבום. זה מרגיש כאילו האלבום הוקלט באולפן ביתי ויצא עם מה שיצא. אין נגנים של כלים מיוחדים מכל העולם, תזמורות יוקרתיות או גווני צליל מגוונים. בגדול – אין את כל מה שהפך את הפרויקט של עידן רייכל להיות פרויקט. מה שכן יש זה כלי הקשה שקטים, קולות רקע רק של הסולנים ורייכל, ותופים אלקטרוניים.
עד ״מגדל של אור״ כל האלבומים של הפרויקט של עידן רייכל היו אלבומי מופת אחד אחד. רוח שיתוף הפעולה שייתה באלבומים אלה כל כך מוצלחת כך ששירים כמו ״מינהאר לי משיתי״ (יא מאמא) לעיתים אפילו לא מזוהים עם רייכל, אלא רק עם שמעון בוסקילה. הרוח הזו פשוט לא נמצאת באלבום החדש בשום צורה.
אם יש משהו אחד שלעולם לא צפיתי שאגיד על הפרויקט של עידן רייכל – היא בינוניות.
