מתחת לאף של כולנו, לפני פחות מחודשיים יצאה לאקרנים יצירה המזקקת אווירה פוליטית בזמן לא רחוק מהיום. בצילומי שחור-לבן מוצג לנו כרמי (דרור קרן), עיתונאי המתנגד לממשלה, והמורכבויות בחיים שלו. הנישואין לא יציבים, הוא מרוחק מהוריו ובדיוק פרסמו את מספר הטלפון שלו כ-"בוגד". מדי שבוע הוא מפרסם טורים בעיתון בהם הוא פורק את התסכול והאהבה בחיים. כרמי רואה בזאת שליחות ולמרות ההתנגדות הוא רואה את עבודתו כחלק חיוני בכלב השמירה של הדמוקרטיה. בעוד שמה שמול המצלמה מרתק, גם הסיפור שמאחוריה מעניין באותו מידה.
"טור פרידה" צולם בשיא תקופת מגפת הקורונה – סגרים, מגבלות על התקהלויות, מסיכות – במהלך שנה אחת עם מספר ספור של ימי צילומים. ההפקה הייתה התנדבותית והצילומים נעשו בגרילה. חלק מהזיקוק הזה של האווירה הפוליטית של 2020 אותנטי לחלוטין, בין אם זה מחאות בלפור או גוש דן השומם. האמירות הפוליטיות הרחיקו משקיעים פוטנציאליים שעוד יותר הקשו על ההפקה, על הפרסום ועל ההפצה. מעל כל זה מורגשת השקעה רבה ותשוקה של כל צוות ההפקה.
צפיתי בהקרנה מיוחדת ולאחריה התקיימה שיחה עם השחקן הראשי, דרור קרן. הוא תיאר את תהליכי ההפקה והרחיב על אחד האלמנטים שלא הכי זכורים מתקופת הקורונה – הדיכוי של אנשים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם על ידי מדיניות המדינה. כמו אמרת "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות", הניסיון למנוע התפשטות של מגיפה גרמה לפיצולים קשים מאוד של משפחות שקרוביהם התגוררו במוסדות כדוגמת הוסטלים. תקופות בידוד ארוכות הפרידו לזמן רב בין קרובי משפחה, ובסרט זה העניין מגולם באמצעות בנו האוטיסט של הדמות הראשית.
הטורים של כרמי מתארים כאב ממספר מישורים, והאחד שהרגיש כואב במיוחד היה על קשרו עם בנו. חווית המציאות האישית של הבן מתוארת בטורים והם מציגים חוויה תמידית של כאוס. כרמי אוהב את בנו ורוצה תמיד לטובתו, כך שלאורך הסרט הוא מנסה מספר פעמים לפגוש ולראות אותו, אך זה לא צולח כי הבן בבידוד בגלל חשיפה לחולה מאומת.
אורך הסרט יחסית קצר – מדובר ב-76 דקות שמתארות יום בחיים של כרמי, כך שתחילת הסרט מתרחשת בשעות מוקדמות של הבוקר וסופו בלילה. בין האירועים המכוננים בעלילה יש גם רגעים קטנים שמוסיפים מעין קסם. סצנה אחת שבלטה מבינן היא שיחה של כרמי עם אלמוני שניגש אליו כי הוא רואה בו בוגד. הרגע הזה מציג את הניסיון להראות שהקיטוב הפוליטי בחברה לא בהכרח חייב להיות דיכוטומי וכי עדיין חשוב להילחם על ערכים תוך ניסיון לאחד בין הקטבים. לראות סצנה כזו בסרט קולנוע מייצרת סוג של קתרזיס – לראות את התרבות הפוליטית הישראלית ממש כמו שהיא.
המשבר הפוליטי שמוצג לנו בסרט מלפני זמן קצר יחסית מרגיש בימנו כבר מעורפל. כחברה עברנו כל כך הרבה עוולות נוספות, במיוחד בחודשים האחרונים. מציאות זו בעיני הופכת את "טור פרידה" לרלוונטי מתמיד. אמנם בסרט אין סאבטקסט והוא מציג את המסרים שלו בביטחון, מעבר הזמן בארבע השנים האחרונות משאיר לנו כקהל מרחב גדול למחשבה. רציתי לחתום את חוות הדעת שלי עם השורה שהכי תפסה אותי מתוך הסרט:
"ואני בוחר. כי אם אוותר- לא אזהה את החיים שלי. לא אזהה אותי."
