אחד מהזיכרונות הטובים שיש לי ממוזיקה שיצאה עם פרוץ הקורונה ב-2020 הוא אלבומה הקודם של דואה ליפה “Future Nostalgia”. דואה שחררה סינגל אחר סינגל, שירים מצוינים ששילבו בצורה חדשנית פופ עכשווי עם דיסקו. כשהתחילו הסגרים במרץ, יצא האלבום המלא. האלבום לא אכזב בלשון המעטה. סינגלים נהדרים ששוחררו החל מדצמבר לפני כן הצטרפו לאלבום של להיט אחר להיט. שירים כמו “Don’t Start Now”, “Levitating” ו-“Love Again” עדיין מרגישים שהם יצאו אתמול מבחינת הסאונד המצוין שלהם.
לאחר מכן היא לא שחררה מוזיקה מקורית חדשה עד לסרט "ברבי". כיף להיזכר בתפקידה שם כבת ים לצד ג'ון סינה. הסרט זכה לשיר “Dance the Night” בפסקול. השיר הרגיש כאילו הוא חותם את סיום תקופת שירי הדיסקו-פיוז׳ן של דואה. לקראת סוף שנת 2023 שוחרר הסינגל “Houdini” לפרויקט הבא בהפקת האחד והיחיד קווין פרקר הידוע מהפרויקט “Tame Impala”. קיבלנו שיר פופ פסיכדלי על הסטנדרטים לזוגיות – אם לא תעמוד בהם דואה פשוט מאוד תיעלם כמו הודיני הקוסם (או כמו ג'ון סינה).
מעבר ל-“Houdini” שוחררו שני סינגלים נוספים – “Training Season” ו-“Illusion”. בפני עצמם הם בסדר גמור, אך מרגישים בכל זאת חלשים אחרי תקופת הדיסקו-פיוז'ן של “Future Nostalgia”. ההפקה פחות יצירתית, אין תפקידי בס אייקונים ובסך הכל השירים נשמעים ומרגישים רגילים. יותר מזה, האלמנט הפסיכדלי שהיה דומיננטי בסינגל הראשון, לא נוכח לטובת סאונד די טריוויאלי. זה לחלוטין הגיוני שאחרי אלבום כל כך מוצלח, הבא בתור כנראה יהיה פחות טוב ממנו. מצד השני – גם אם הציפיות שלו היו נמוכות יותר כנראה שעדיין הייתי מתאכזב.
עם זאת נושאי השירים ממשיכים בקו המיוחד שהתחיל מהסינגל הראשון. הם מדברים על שיפור עצמי, הדברים דואה מחפשת בזוגיות וכל זה מתוך תפיסת עולם אופטימית. יש כאן ניגוד ברור לעומת הרבה שירי פופ שמעדיפים לעסוק יותר בנושאים שליליים ופסימיים. הגישה הזו לא חדשה עבור דואה ונכחה בהרבה שירים בשני האלבומים האחרונים שלה – עכשיו הם בקדמת הבמה.
במבט ראשון באלבום החדש “Radical Optimism” ישנו שינוי משמעותי לעומת הקודם. יש בו שיר אחד יותר מהאלבום הקודם אך הוא קצר ממנו בדקה. השירים הקצרים מורגשים ובעיני זה רק מפריע לחוויית ההאזנה. הרבה פעמים מרגיש שעד ששיר מתחיל הוא כבר נגמר ולא קרוב למצות את עצמו.
העניין בולט במיוחד בשיר “Anything For Love” לקראת סוף האלבום. הוא המתחיל כבלדה נעימה ויפה בליווי פסנתר, אך במחצית השיר הוא עובר להיות פופ רקיד עם סינטיסייזר במקום הפסנתר, בס גרובי ותופים אלקטרונים. כל האלמנטים מצוינים – הכתיבה, הסאונד, השירה של דואה – אבל אורכו הקצר של השיר מאוד אכזבו אותי.
השיר הפותח של האלבום “End of an Era” במילה אחת נהדר. יש בו את כל מה שהייתי רוצה משיר חדש של דואה ליפה – ההפקה חדשנית, המילים חדות והשירה יוצאת מן הכלל. הגיטרות, סינטיסייזרים, מלוטרון, תופים ושאר התפקידים נשמעים פשוט מעולה. לגיטרה בס יש תפקיד בולט שמחבר את הכל יחד ואני כבר צופה שיהיו לו בקרוב מאוד הרבה קאברים ברשתות החברתיות. השיר מספר על אופטימיות במערכת יחסים חדשה שמרגיש שהיא תהיה זו שתחזיק לעד. זה פותח את הנראטיב האופטימי של האלבום בצורה נפלאה.
“These Walls” נשמע כאילו הוא מודע לקשיים שלי עם האלבום. הוא מתחיל עם סינטיסייזר בהיר וגיטרה חשמלית המובילים לביט קצבי כשקולה של דואה נכנס. השיר מדבר על זוגיות במצב לא טוב וכל הסימנים מצביעים לדואה שהיא צריכה להיפרד. הבתים, מעברים ובריג' נשמעים מצוין אבל פשוט לא התחברתי לפזמונים שהרגישו לי מאולצים.
עד לאלבום הזה לא שמעתי שיר מנקודת מבטה של בת זוג המודה לאקסית של בן הזוג שלה. דואה ליפה עושה זאת בשיר “Maria” בו היא מודה לאקסית הזו על כך שהיא עזרה לבן זוג שלה להיות בן אדם יותר טוב.
המילים מתארות את זה בצורה הכי פשוטה וחד משמעית, וזה תענוג לשמוע. השיר מלווה בגיטרה אקוסטית נעימה – כלי שמופיע הרבה במהלך האלבום. לאחר כל פזמון יש חליל מלוטרון חמוד שבהתחלה הרגיש לי לא לגמרי קשור, אבל הוא נהיה חביב בעיני ככול שהאזנתי יותר. השורות הבאות מסכמות את זה טוב:
“Even when I’m here in his arms, I know you’re somewhere in his heart.”
נושא מעניין אחר סוגר את האלבום: להיות שמחה עבור האקס שלך, עכשיו שהוא שמח בזוגיות אחרת. “Happy For You” מסכם יפה גם את האווירה האופטימית של האלבום על למצוא דברים טובים גם במה שעל פניו לא נראה טוב עבורך. המוטיב הזה נמצא גם בעטיפת האלבום – דואה שוחה בים ליד כריש. זה נראה אמנם מסוכן אבל היא רואה את זה כמשהו חיובי שאפשר לא רק לחיות איתו, אלא גם לשגשג ולהיות מאושרת.
