חיפוש בגוגל מהר מאוד אומר הרבה דברים על "פינק פלמינגוס" – זה אחד הסרטים הכי מטרידים בהיסטוריה, יש בו תכנים פוגעניים ומתועבים (רצח, קניבליזם, אונס, גילוי עריות ועוד) אך חשוב לזכור שמדובר בקומדיה. זו אפילו לא סתם קומדיה, אלא קומדיה קווירית. בדקות הראשונות של הסרט הבמאי ג'ון ווטרס מקריין ומסביר מה קורה: מלכת הדראג האייקונית דיוויין, המכונה בסרט האדם הכי מטונף שחי, בורחת מהחוק ומאמצת שם בדוי: באבס ג'ונסון. היא חיה בקרוואן בפאתי בולטימור עם שותפתה קוטון, בנה קראקר ואמה אידי.
הקונפליקט מתחיל כאשר קוני וריימונד מרבל קנאים לתואר של דיוויין ופותחים במלחמה נגדה ומשפחתה כדי למצב את עצמם בתור האנשים המטונפים בעולם. מבנה העלילה הזו בעצם נהייתה יסודית בהרבה מהסרטים של ג'ון ווטרס – הטובים נגד האידיוטים. זה בא לידי ביטוי למשל בסרט הקלאסי "היירספריי" (בוא גם מלכת הדראג דיוויין מככבת) באמצעות הנערות הטובות נגד המבוגרים הגזענים.
"פינק פלמינגוס" הופק בתקציב זעום על סך 12,000 דולר, שהיום שווים בערך 75,000 דולר לאחר חישוב אינפלציה (פחות מ-300,000 שקלים היום). התקציב הגיע כהלוואה מאביו של ג'ון ווטרס ונעשו המון חיתוכי פינות כדי לחסוך. למשל, פסקול הסרט מורכב רק משירים לא מוכרים משנות החמישים. אחרי שהסרט סוף סוף יצא, הוא זכה להצלחה רבה בהקרנות בחצות ברחבי ארצות הברית. הוא נהיה ידוע לשמצה אחרי שקהלים גדולים יותר ראו את תוכן הסרט כבעייתי ומדינות אחרות אסרו על הקרנת הסרט. בסופו של יום, הצלחת הסרט הגיעה עד כדי כך רחוק שבשנת 2021 ספריית הקונגרס בארצות הברית נבחר לשימור לאור חשיבות תרבותית בתוך ארכיון הסרטים הלאומי.
חשוב לציין כי ווטרס יצר סרטים פרובוקטיביים גם הרבה לפני "פינק פלמינגוס". כסטודנט הוא הקרין הרבה סרטים קצרים שיצר עם חבריו ה-Dreamlanders שכללו הרבה תכנים אלימים ומיניים קשים וגרפיים – שראו תגובות חיוביות מאוד. התכנים ב-"פינק פלמינגוס" הם המשך הגיוני לסרטים הקודמים של ג'ון ווטרס.
עלילת הסרט מונעת בין היתר באמצעות מעשים מגונים שתוארו קודם. המלחמה יוצאת לדרך כאשר הזוג מרבלס שולחים לביתה של דיוויין צואה בדואר ומשם ישנה אסקלציה. כל הדרך הזו מלווה באווירה קווירית מובהקת. אפשר לזקק את זה בכך שהקבוצה של דיוויין היא למעשה משמשת כמעין מיצג על איך ציבור שמרני ולהט״בופובי רואה את הקהילה הגאה – חבורת אנשים מטונפים. הקבוצה של דיוויין מודעת לטינופת של עצמם וטוב להם כך. אורח החיים הסוטה שלהם הוא כמו לתקוע אצבע בעין של הציפיות מחברה הטרונורמטיבית המצפה מהקהילה הגאה להיראות ולהתנהג כמוהם ורק לאהוב קצת אחרת. יתכן שמשם ״פינק פלמינגוס״ מסווג כסרט מטריד – הוא מראה קוויריות כדרך חיים שאפשר לחיות בה טוב.
מצד אחד דיוויין עבריינית הבורחת מהחוק (שזה אולי אלגוריה לתקופות ארוכות בהן קוויריות הייתה בלתי חוקית) ומצד שני היא לא פרובוקטורית. הקונפליקט בסרט הוא פרי עבודתם של הזוג מרבלס והקנאה שלהם לאושר הקווירי (queer joy) של הקבוצה של דיוויין.
הקונספט הזה של אושר קווירי מתאר לא סתם שמחה רגילה – הכותבת לילית׳ רנגסטורף (Lilith Rengstorf) מתארת את זה כחוויה של שמחה והגשמה עצמית שייחודית לקהילה הגאה. ניתן להגיע לתחושה רק בסביבה תומכת ומכילה שמאפשרת ביטוי עצמי ללא כל חשש לשפיטה או דיכוי.
יש הרבה סצנות שממחישות את האושר הקווירי הזה. למשל, בתחילת הסרט דיוויין יוצאת לבולטימור לקנות מצרכים למסיבה. הסצנה מצולמת בגרילה והתושבים שבוהים בה באמת בוהים בה – מלכת דראג מתהלכת שם בביטחון עצום ומושכת תשומת לב רב. מסיבת יום ההולדת שלה גם כן היא מאוד מאושרת וחריגה בדרך שלה – דיוויין מקבלת מתנות הזויות כמו ראש של חזיר, אחד המוזמנים עושה ליפסינק לשיר “Surfin’ Bird” עם פי הטבעת שלו והשוטרים שמגיעים לשם נטרפים במקום. כל זה קומי, הדמויות עושות חיים וכל הווייב שמשודר מהסרט מראה כמה כיף היה לצלם אותו.
ההשפעה הקווירית של ״פינק פלמינגוס״ הולכת גם הרבה מעבר למסרים של הסרט עצמו. האיפור של דיוויין בסרט הוטבע בתרבות הפופ – הוא מזוהה מאוד עם הסרט, השפיע מאוד על איפור דראג בכלל ואפילו הווה השראה לעיצוב של אורסולה מהקלאסיקה ״בת הים הקטנה״. יש אפילו מחווה לסרט בסדרת ״דראג רייס״ של רופול עם המלכות ג׳ינג׳ר מינג׳ וטריקסי מאטל (ג׳ון ווטרס במאי הסרט אפילו היה בין השופטים!).
גם הנבלים של הסרט מוצגים בדרך קווירית. כל הכתיבה, התנהגויות ומשחק מרגישים שנונים ומאוד שייכים לקברט קווירי כמו דראג. למשל, בסצנה בה קוני מרבלס דוחה מועמדת לתפקיד ריגול נאמר:
"כנראה שיש שני סוגים של אנשים, אנשים כמוני ושמוקים. זה די ברור לאיזו קטגוריה את נכנסת. שיהיה לך יום נעים."
כמובן הכתיבה של שאר הדמויות הטובות, במיוחד דיוויין, מבריקה באופן יוצא מן הכלל. אחת השורות הטובות בסרט היא לקראת סוף הסרט בסצנת משפט:
"דיוויין, את לסבית?"
"כן, עשיתי הכל."
"דם מדליק אותך?"
"יותר ממדליק אותי, מר ויידר. זה גורם לי לגמור. ויותר מזה, אני אוהבת את הטעם של דם חם וטרי."
"מהן האמונות הפוליטיות שלך?"
"מחילה על רצח מדרגה ראשונה, דוגלת בקניבליזם, תאכלו חרא. טינופת היא הפוליטיקה שלי, טינופת היא חיי. תיקחו מה שתרצו."
לסיום חשוב לי להתייחס לפיל שבחדר – התוכן בסרט מאוד מאוד בעייתי. יש חלקים שאכן מאוד קשים לצפייה מבחינה מוסרית. למשל, באותה סצנה (שמוצגת בצורה קומית לחלוטין) מוצג אונס של אישה וגם נרצחת תרנגולת אמיתית. ״פינק פלמינגוס״ לא סרט מוסרי בעליל. בכל זאת, זה סרט טראש.
העמדה הזו מובילה אותי בעיקר לשאלות: האם זה שסרט אינו מוסרי אומר שלא כדאי לצפות בו? הרי צפיתי בסרט הזה עכשיו בפעם השנייה ועדיין מאוד נהניתי בגדול. בנוסף, הסרט מדבר בעד עצמו עם הצלחתו והשפעתו. באחד הראיונות שלו, הבמאי ג׳ון ווטרס סיווג תרבות בטעם רע לשתי קטגוריות: טעם רע-טוב וטעם רע-רע. טעם רע טוב יכול לעורר בחילה אבל חשוב שבאותו זמן גם ימשוך חוש הומור שחור. אני נוטה להסכים איתו שהסרט ״פינק פלינגוס״ אחרי הכל נופל לקטגוריית טעם רע-טוב.
