לכל היוצרים יש רגע מכונן שמעצב את העשייה שלהם. לאמה סליגמן, הרגע הזה באולם הקולנוע בגיל 14 כשראתה לראשונה את קומדיית הנעורים האלימה וסאפפית "הגוף של ג'ניפר". חוויה זו השפיעה על הסרטים העתידיים שלה. כיום היא בת 29 והספיקה לביים את "שבעה בייבי" ושנה שעברה את "Bottoms". סרטה האחרון מרגיש כאילו הוא מגשים את היצר ליצור משהו שאיכשהו דומה ל-"גוף של ג'ניפר".
"Bottoms" מספר על שתי תיכוניסטיות בתחתית ההיררכיה החברתית. העלילה מספרת על פי ג'יי וג'וזי שמתחילות את שנת הלימודים ומתפשטת שמועה לא נכונה שהיו בקיץ בבית סוהר לקטינים. בגלל מעמדן החברתי הנמוך, הן מנסות למנף את השמועה ולהתחיל מועדון קרב לבנות במטרה להרשים את איזבל ובריטני, הקראשיות שלהן. פי ג'יי מגולמת ע"י רייצ'ל סנוט שגם כתבה את התסריט יחד עם הבמאית סליגמן ושיחקה קודם בסרטים "שבעה בייבי" ו-"Bodies Bodies Bodies". ג'וזי מגולמת ע"י איו אדיבירי שידועה כסידני מהסדרה "הדוב".
בניגוד לסרטים להט"בים מסחריים אחרים, הדמויות הראשיות ב-"Bottoms" רחוקות מלהיות מושלמות. פי ג'יי וג'וזי ציניות, הדיאלוג שלהן מאוד וולגרי, הן מתנהגות באופן ערמומי ומשקרות בלי סוף. בנוסף, הן קוויריות בלי שום פשרה. כל הסביבה שלהן מודעת לכך – בין אם זה תלמידים או סגל בתיכון. הדמויות הראשיות מקבלות כאן למעשה "פריבילגיה" שבדרך כלל שמורה לדמויות של גברים סטרייטים בקומדיות על איך דמות ראשית יכולה להתנהג (סרטים כגון "אמריקן פאי" או "סופרבאד" עולים לראש). התוצר הוא סרט שמצחיק בלי הפסקה עם דיאלוג שנון, המון בדיחות וויזואליות וכל זה תוך מודעות עצמית.
המשחק של דמויות הראשויות מצוין, בעיני הן סוחבות את הסרט. יש להן כימיה שכיף נורא לצפות בה, במיוחד עם זה שדמויות שלהן מאוד שונות. פי ג'יי מאוד אסרטיבית לעומת ג'וזי שיותר נגררת אחריה, בין אם זה בשקרים או במעשים. הניגודיות הזאת מפתיעה מאוד מאחר שדווקא ג'וזי מצליחה להתחיל מערכת יחסים עם מי שהיא מעוניינת בה – מעודדת פוטבול בשם איזבל שיוצאת עם ג'ף, השחקן המהולל של בית הספר. האירוניה מתבהרת כי ניתן להבחין כי איזבל ובריטני הן חברות טובות עם דינמיקה דומה לשל הדמויות הראשיות. כדי להשיג את הבחורה, ג'וזי צריכה לצאת מאזור הנוחות וגם מתאהבת בדומיננטית יותר מבינן.
ניתן גם לפרש כי חוסר ההצלחה של פי ג'יי עם בריטני גם נובע מכך שברוב הסרט היא מתנהגת בצורה מגעילה לאחרים ומרחיקה אותם ממנה. זה במיוחד מבודד אותה אחרי שמגיע הפיצוץ החברי שחייב להיות בכל קומדיה. היחס הזה בולט במיוחד עם הדמות הייזל שעוזרת למועדון הקרב בכלל תפקד כמי שמגיעה עם ניסיון קודם באמנות לחימה.
הייזל בכלל לדעתי הלב של "Bottoms" – דמותה מאוד חביבה ואפשר בקלות להזדהות איתה בתור מי שמתנהגת רוב הזמן בצורה די נורמלית (חוץ מהחשק לטרור, מתגלה בסרט שהייזל מאוד אוהבת להרכיב פצצות ביתיות).
"Bottoms" מצחיק בכל המובנים. מצאתי את עצמי צופה בסרט בפעם השנייה צוחק בלי הפסקה וכל הבדיחות. לג'ף יש בחדר האוכל מאחורי השולחן הקבוע שלו העתק של "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו עם פרצופו במקום אדם ומחולקים בתיכון גם פליירים המחפיצים אותו. באחת הסצנות שג'וזי מתארת את החוויות שלה בכליאה (שלא קרתה), היא מתארת את עלילת "משחקי הרעב" בשיא הרצינות ומקבלת אהדה. במונטאז' קטעים אחרי קלישאת ה-"תתעצבנו אחת על השנייה, אבל אחר כך תהיו חברות שוב" – אחד המורים מוחק את המילה מהלוח ומתחת רשום "למה כל הנשיאים היו גברים ולמה זה צריך להישאר ככה".
מעבר לצמד הראשי של סנוט ואדיבירי, שאר השחקנים עושים עבודה נפלאה. ניקולס גאליצין מצוין כג'ף ומעביר באופן מושלם את הסטראוטיפ של שחקן פוטבול לא מבריק במיוחד. מרשון לינץ' משחק מורה שמלווה את מועדון הקרב שיש לו מעט סצנות יחסית אבל הוא בולט בכולן. רובי קרוז משחקת את הייזל בצורה נהדרת, וגם לסאמר ג'וי קמפבל יש תפקיד קטן בתור תלמידה בשם סילבי שבעיקר צועקת "yas" ו-"slay". כמובן, גם חשוב לציין את המעורבות של צ'ארלי XCX בהפקת הפסקול שמן הסתם הסאונד משלב הרבה מאוד הייפרפופ.
מהתחלה ועד הסוף "Bottoms" הוא סרט קווירי. הבמאית קווירית, העלילה בהתאם וחלק ניכר מהשחקנים קוויריים. אין בו זמן לנקודות כואבות על דיכוי חברתי, יציאה מהארון שלא צולחת או על כאב של הקהילה הגאה – כל הסרט מוקדש לכיף, צחוק והנאה קווירית. הבדיחות מתחילות מיד בתחילת הסרט, לא מפסיקות לרגע ולחלוטין צריך להיות בפנתיאון הקולנוע הגאה.
