"הילה" הוא סרטה השלושה עשר של הבמאית מיכל בת אדם. הוא מספר על אם חד-הורית בשם הילה (ג'ייד דייכס ויקס) שהמציאות שלה מעורערת כשמגלה כי הסופר הנשוי שאול דותן (יעקב זדה דניאל) שהיא מאוהבת בו הגיע לביקור בארץ אחרי שהייה ארוכה בחו"ל. אותו סופר מתגלה כאביה של ביתה הצעירה של הילה, נעמי (איילה פלג). הילה צריכה לאזן בין אהבתה הבלתי-מתפשרת לשאול, תפקידה כאם ועבודתה. היומיום של הילה נהיה עוד יותר מורכב כאשר מתגלים רגשות כלפי מיכאל (פיני טבגר), שומר בבית הספר של ביתה. הסרט הוא בעצם מסע שבו הילה מנווטת בין המציאות שלה לבין טראומות ילדותה כדי לנסות למצוא אושר.
המסע הזה מרגש וסוחף מתחילת הסרט עד סופו. התסריט כתוב יפה מאוד, ופשוט תענוג לצפות בסרט. "הילה" מוצלח מאוד גם במובנים הטכניים וגם המשחק של מרבית הדמויות מצוין. דייכס ויקס נכנסה לחלוטין לדמותה של הילה, ולאורך כל הסרט המשחק שלה היה אמין.
נעמי, ביתה של הילה, מהווה למעשה הלב הפועם של הסרט. כמעט הכל נעשה למענה – חלק מהרדיפה של הילה כלפי שאול היא כדי שהוא ידע שחסר לה אבא, המאהב החדש מיכאל מאוד אוהב אותה ויותר מכל חשוב להילה לא לחזור על הטעויות של הוריה.
איילה פלג עשתה עבודה מרשימה ביותר, אך הרגשתי שהתסריט מנע ממנה במידה מסוימת לממש את מלוא הפוטנציאל שלה בתפקיד. הדיאלוג של הדמויות באופן כללי הוא בעברית מאוד רהוטה, וזה מחלחל גם לדמויות מאוד צעירות. למשל, נעמי היא בת 7 אבל נדמה לעיתים קרובות שהיא מדברת כמו מבוגרת – גם מבחינת לשונית/דקדוקית וגם מבחינת הכוונות שלה. היו כמה סצנות חשובות בסרט שהרגישו כאילו היא עושה מהלכים מול אמא שלה שלא אופייניים לגיל כזה צעיר.
הנושא המרכזי האחר בסרט הוא הקשר של הילה לגברים בחייה. הכימיה בינה לבין שאול משכנעת וכיף לראות אותה למרות שהיחסים בינם הם מבוי סתום. החיבור ביניהם כשני אמנים, כאשר הוא סופר והיא בתחום הקולנוע, תורם לאמינות. שמואל (אלי גורנשטיין), אביה של הילה, גם בולט מאוד בסרט. הוא אחד הדברים היותר חיוביים מילדותה של הילה וממשיך להיות זרקור של אור בחייה. מבין הגברים בסרט, הדמות של מיכאל, השומר מבית הספר שמתאהב בהילה, מקבלת את הפיתוח המעמיק ביותר. אנחנו לומדים על רצונות שלו, על הילדות והטראומות ממנה.
במהלך הסרט מופיעים מספר פלאשבקים וסצנות מהחלומות של הילה. בפלאשבקים, נעשו ליהוקים מאוד מרשימים לדמויות של הילה ומיכאל מבחינת המראה שלהם. הילדים שלוהקו גם כן היו מצוינים בתפקיד מבחינת המשחק שלהם. סצנות החלומות משלבות את העבר, הווה ועתיד של הילה. הם מאפשרים לנו כקהל להכיר את הדמות שלה בצורה מעמיקה יותר – מה שגורם לסיפור הסרט ולדרמה להיות הרבה יותר אפקטיביים.
אחד הדברים הכי עוצמתיים בסרט הוא העובדה שמיכל בת אדם משקפת באמצעות דמותה של הילה את עברה כילדה שנולדה להורים בעפולה שהעבירו אותה בגיל חמש לחיות בקיבוץ מרחביה הסמוך לעיר. החוויה הזו משוקפת בסרט והיא משפיעה מאוד על הילה ועל היחסים של שלה עם משפחתה הגרעינית. אצל הילה נוצרה חרדת נטישה קשה, המונעת ממנה להשתחרר מתשוקתה לשאול. עבור משפחתה, מאז בגרותה, המעבר הזה מהבית הרחיק אותה לחלוטין מאימה, אך היא עדיין שומרת על קשר עם אביה. בעיניי, שילוב ההשקפה של חייה האמיתיים של הבמאית בדמות הראשית של הסרט ראוי מאוד להערכה. זהו צעד שדורש אומץ רב, שממש לא מובן מאליו.
