בחודש שעבר, פיטר דוקטר ניהל ריאיון שנוי במחלוקת עם בלומברג. המסקנה העיקרית היא שפיקסאר צריכה להפיק יותר המשכים ופחות סרטים אוטוביוגרפיים. הוא ציין את הכשלונות בשנים האחרונות בקופות עם סרטים כמו "אלמנטלי" ו-"שנות אור". ההשוואה הזויה – "אלמנטלי" הצליח להרוויח מעל חצי מיליארד דולר בקופות, ככל הנראה היה רווחי ומעל הכל הסרט זכה לתגובות די חיוביות. כל זה כשמדובר בסרט שמספר על ילדותו של היוצר כמהגר בארצות הברית. לעומת זאת, "שנות אור" הרוויח משמעותית פחות, סביר מאוד להניח שהוא היה הפסדי והתגובות אליו היו די שליליות.
נקודת שפל נוספת שמוצגת בראיון הם הביצועים הנמוכים של הסרטים של פיקסאר מתקופת הקורונה. ההשוואה של סרטים כמו "נשמה", "לוקה" ו-"אדומה אש" לא במקום בהתחשב שהם יצאו ישירות לדיסני פלוס ולא קיבלו הזדמנות אמיתית בקולנוע. מאוד חשוב לזכור שפיט דוקטר הוא דמות בכירה מאוד בפיקסאר. בכל זאת – האיש ביים את "מפלצות בע"מ", "למעלה", "הקול בראש" ו-"נשמה". מאז, דוקטר כיכב בראיון נוסף בו אמר כי פיקסאר ימשיכו לעשות סרטים מקוריים.
היו לי הרבה חששות לקראת "הקול בראש 2" בגלל הריאיון הזה, שהתפרסם בערך חודש לפני יציאת הסרט. לא התעמקתי בטריילרים אך הזלזול שפירשתי מהריאיון גרמו לי לחשוב שהסרט החדש שהם מוציאים עכשיו הוא סתם המשך ציני. למזלי, ישר כשהתחיל הסרט הרגשות האלו נעלמו ונסחפתי לחוויה שממש לא ציפיתי אליה.
הסרט מתרחש כשנה לאחר הראשון – ריילי בת 13, הצליחה להסתגל למעבר המשפחה לקליפורניה ואפילו נהיתה חברה של שתי נערות נוספות. רוב הסרט מתרחש במחנה קיץ של הוקי בו ריילי צריכה לאזן בין החברות שלה לבין להרשים את המאמנת שתקבל אותה לקבוצת הוקי כשתעבור לתיכון. בו זמנית, ריילי גם צריכה להתמודד עם רגשות חדשים – חרדה, קנאה, שעמום ומבוכה. הסטטוס קוו הרגשי שלה משתנה כאשר חרדה בעצם מבצעת הפיכה שלטונית ומדיחה את הרגשות הישנים שהכרנו בסרט הראשון. שמחה, עצב, כעס, פחד וגועל צריכים לאחד כוחות ולהחזיר את האיזון אצל ריילי.
קודם כל, הדבר שהכי חשוב לי לציין לגבי "הקול בראש 2" זה שיש לו נשמה חיה ובועטת. עלילתו סחפה אותי מהרגע הראשון והרגישה אותנטית. הסרט לא השאיר עלי את הרושם שקיומו הוא אך ורק כדי לסמן וי על הוצאת שחרור ל-"הקול בראש". הרעיונות שהסרט הציג הם מאוד עוצמתיות: לא לתת לרגשות שלנו להגדיר את זהותנו ולשמור על האמונות המוסריות שלנו לא משנה מה. זה מוצג בצורה הכי חדה וברורה עם שורות כמו שריילי אומרת בתוך הראש שלי "אני בן אדם טוב". כמובן, בכל סרט פיקסאר טוב – הרעיונות האלה הוצגו בצורה שנגישה, מהנה ומרגשת לכל הגילאים.
בתחום האנימציה אפשר לראות שיפורים ניכרים מאז "הקול בראש" הראשון שיצא לפני תשע שנים. "הקול בראש 2" משתמש בטכניקות אופטיקה משובחות כמו שהתחילו ב-"צעצוע של סיפור 4" ומשלב מגוון סגנונות/מרקמי אנימציה. בני האדם נראים מציאותיים מתמיד מבחינת הבעות פנים ותזוזה, לרגשות יש מרקם של בד ממש כמו בובות ולאורך הסרט מופיעות דמויות בסגנונות אנימציה אחרים לגמרי – דמות אחת שנראית כאילו יצאה ממשחק מחשב ודמות אחרת באנימציה דו-מימדית. התוצאה היא שגם אם רק נסתכל על התמונה בסרט בלבד, זו עדיין תהיה חוויה מהממת לצפייה.
רוב המדובבים מהסרט המקורי חזרו מלבד המדובבים של פחד וגועל. החיסרון שלהם לא הורגש לרגע – המחליפים עשו עבודה נהדרת. מצוות המדובבים המקוריים למשל נשאר קייל מקלכלן שמבצע את תפקיד אביה של ריילי. מבדר מתמיד לראות שחקן של דמויות דרמטיות עושה תפקיד משעשע (הוא בעיקר ידוע משיתופי הפעולה שלו עם הבמאי דייוויד לינץ'). שתי המדובבות הבולטות שהצטרפו ל-"הקול בראש 2" הן מאיה הוק (חרדה) ואיו אדבירי (קנאה). למרות שמדובר בשחקניות שלא ידועות כמדבבות – גם הן עשו עבודה מצוינת.
לאורך "הקול בראש 2", הרגיש שיש באמת סכנה בעלילה. היא לא הלכה למקומות צפויים ובסרט ישנן הפתעות רבות. הבדיחות קולעות כמעט תמיד ומאוד מגוונות – מצאתי את עצמי צוחק פחות או יותר מכולן בקול רם. אחרי "אלמנטלי" שיצא שנה שעברה, זה היה מרענן לראות סרט פיקסאר מצוין וברמה של “הקול בראש" הראשון. זהו סרט המשך ראוי שגורם לי להיות קצת יותר אופטימי לעתיד של פיקסאר, גם אם יהיו בו פחות סרטים מקוריים לעומת השגרה.
