בשנת 2009 החל קמפיין הפרסום לסרט “הגוף של ג’ניפר” שניסה למשוך קהל של גברים צעירים באמצעות הסקס-אפיל של הכוכבת מייגן פוקס. הקמפיין נכשל לחלוטין – הסרט קיבל ביקורות שליליות עם יציאתו ונכשל בקופות. עם השנים, הסרט קיבל יותר ויותר תשומת לב לאחר שהתחילו לצפות בו באופן שונה מהפרסום המקורי. התחילו להתייחס אליו התחילו להתייחס אליו כאל יצירה פמיניסטית וקווירית. זה, לדעת רבים, תיאור אובייקטיבי יותר של הסרט.
העלילה מספרת על שתי חברות הכי טובות בתיכון – נידי וג’ניפר. לילה אחד הן הולכות להופעה של להקת אינדי וג’ניפר מוצאת את עצמה קורבן בטקס שטני. היא יוצאת ממנו כסוקובוס המוזנת מבשר אדם. הדמויות הראשיות מגולמות על ידי מייגן פוקס ואמנדה סייפריד בהתאמה. דיאבלו קודי היא התסריטאית, שלפני כן כתבה את “ג’ונו” והשנה את “ליסה פרנקנשטיין”.
ניתוח תוכן פמיניסטי מראה כיצד פעמים רבות הקולנוע מחפצן ומשפיל נשים. בתחום האימה אפשר לראות את זה בסרטי “אונס ונקמה”. סרטים אלו החלו עם הסרט “אני יורקת על הקבר שלך” שבו הדמות הראשית נאנסת ולאחר מכן רוצחת את האנסים. סרטים כאלה מוצגים מהמבט הגברי ואינם משמשים כהעצמה נשית, אלא כניצול של טראומה להלהבת גברים סטרייטים.
“הגוף של ג’ניפר” לוקח רעיונות מסוימים מסרטי “אונס ונקמה” והופך אותם למשהו חדש מנקודת מבט נשית. ג’ניפר מוקרבת באופן שמאוד מזכיר תקיפה מינית ונידי מתנקמת בתוקפים, אך התקיפה לא נעשתה בצורה גרפית (בניגוד ל-”אני יורקת על הקבר שלך” בו התקיפה גרפית מאוד ואורכה קרוב לחצי שעה).
המפלצתיות שלה נובעת לא רק מהיותה שד, אלא גם מלחצי החברה הפטריארכלית. לפני שהפכה לשד, ג’ניפר משוכנעת שהיופי ומיניות שלה הם מה שיעצימו אותה. היא בלי סוף מטפחת את עצמה גם באמצעות תלבושות ואיפור. היא מחפיצה בנים ורואה אותם כמשהו שאפשר “לצרוך”. דמותה מזכירה את קלישאת ה-”ילדה הרעה” – היא מניפולטיבית, שתלטנית ובעלת עוצמה חברתית גבוהה.
בנוסף, גם נידי מוצגת ככול שהסרט מתקדם כמפלצת בעצמה בגלל הקשר שלה לג’ניפר. הקשר בין השתיים הוא מאוד רעיל ולעיתים גם סאפפי כאשר ג’ניפר היא זו שדומיננטית. התחרותיות שיש בינן משקיפה כיצד המציאות הפטריארכלית לעיתים קרובות מציבה נשים כנגד עצמן. ככול שהסרט מתקדם היא באופן מובהק נהיית מפלצתית בגלל שננשכה על ידי ג’ניפר. המפלצתיות של נידי בשלב הזה היא מוצגת בצורה יותר צדיקה ונקמנית לעומת ג’ניפר.
מאז שהשיח על הסרט התחיל להתחדש בציבור באמצע שנות ה-2010, התחילו יותר צופים לשים לב לסאבטקסט הקווירי. כפי שצוין קודם, יש אלמנטים סאפיים במערכת היחסים של ג’ניפר ונידי. במהלך הסרט מוצג קשר על גבול הטלפתי בין שתי הדמויות הראשיות. למשל, יש סצנה בה ג’ניפר רוצחת תלמיד מהתיכון ונידי שוכבת עם בן הזוג שלה. באמצעות הקשר הזה, נידי שמה לב לזה שקורה משהו ממש לא בסדר. הקשר העל-טבעי הזה מחזק את מערכת היחסים ביניהן. מערכת יחסים זו הייתה אינטנסיבית כבר לפני שג’ניפר הפכה לשד.
בטקסט המפורש של הסרט יש גם מספר סצנות עם פלירטוט בין ג’ניפר ונידי. בהופעה של הלהקה, ג’ניפר מחזיקה את יד של נידי בחלק מרגש של השיר. נידי בוהה בה ומחייכת – מה שיכול על פניו להעיד על רצון להיות כמו ג’ניפר, או על רצון לקשר רומנטי איתה. מאוחר בסרט יש סצנה בה ג’ניפר ונידי מתנשקות – הדבר הולם לעלילת הסרט בגלל העצמת האינטנסיביות הקשר בינן. מעבר לקשר הטלפתי שציון קודם, נידי גם מפתחת אובססיה להבין בדיוק איזה מן שד ג’ניפר הפכה להיות. זה משתלט על חייה ואף מרחיק את בן הזוג שלה.
במהלך הסרט יש מספר פלאשבקים ואזכורים לעבר שמדגישים את הקוויריות של הדמויות. למשל, בפלאשבק, כשהן היו ילדות, ג’ניפר נחתכת ונידי מניחה את הפה שלה בעדינות על הפצע. כבר הקשר שמוצג בין הגרסאות הצעירות של הדמויות מראה שיש שם משהו מיוחד וזו לא סתם חברות. לאחר סצנת הנשיקה, ג’ניפר מציינת שהן יכולות לשחק “בן זוג/בת זוג כמו שהיינו משחקות”.
“הגוף של ג’ניפר” קולע בהמון מובנים. הכתיבה מבריקה, הדמויות מאוד מעניינות, וזהו סרט שפשוט כיף לצפות בו. ההומור בו תואם לבדיחות השנונות שבסרטה הקודם של דיאבלו קודי, “ג’ונו”. כל השחקנים עשו עבודה נפלאה. היו כמה דמויות עם תפקידים קטנים שהיו מצחיקים מאוד רק בגלל הליהוק – מורה שמגולם על ידי ג’יי קיי סימונס ואב שקול המופיע לחמש עשרה שניות שמגולם על ידי ביל פייגרברייק (הידוע מתפקידו כפטריק סטאר). לסרט יש פסקול נוסטלגי במיוחד הכולל מגוון להקות רוק אלטרנטיבי ופופ-פּאנק משנות האלפיים עם אמנים כמו White Lies, Florence + The Machine, Panic! at the Disco ו-Hayley Williams. מדובר בחוויה מומלצת ביותר גם לחובבי האימה וגם לחובבי קומדיות כמו “ג’ונו” ואפילו “ילדות רעות”.