אחת ההפתעות הגדולות מפסטיבל קאן ב-2021 היתה הזכייה של "טיטאן" בפרס היוקרתי דקל הזהב. הפרס בשנים האחרונות חולק לסרטים נגישים יותר כמו "פרזיטים" של בונג ג'ון הו, "משלוש העצבות" של רובן אוסטלונד ו-"אנטומיה של נפילה" של ז'וסטין טרייה. הזכייה של "טיטאן" משמעותית במישורים רבים – מדובר בבמאית השנייה בהיסטוריה שזכתה בפרס, וביצירת קולנוע מאוד מטרידה ופרועה. הסרט היה כה מטריד עד שהופצה אזהרת תוכן בהקרנות בפסטיבל הסרטים חיפה.
בדומה לסרט הבכורה של דוקורנו, "נא", גם ל-"טיטאן" יש סיפור שמסרו המרכזי הוא על אנושות. העלילה בוחנת כיצד אנחנו יוצרים קשרים משפחתיים ועל איזה בסיס. עולות שאלות כגון האם קשר דם הוא הדבר המשמעותי ביותר במשפחה או האם אפשר ליצור קשרים מהותיים גם בלי זה. תוך כדי העיסוק בשאלות עמוקות מאוד, "טיטאן" בוחן אותן תוך שימוש בתכנים גרפיים ובוטים כדי לקחת את אותן השאלות לקיצון.
העלילה מספרת על אלכסיה שמגולמת על ידי אגאת רוסו, שחקנית בתחילת הקריירה שלה. אלכסיה עברה ילדות קשה וקיבלה יחס קר מאוד מהוריה. אחרי תאונת דרכים, הושתל בראשה פלטת טיטניום ומאז היא העדיפה חברה של מתכות לעומת בני אדם. בבגרותה, אלכסיה עובדת כרקדנית במועדון ארוטי שם רוקדת על מכוניות. מהר מאוד מתגלה כי אלכסיה היא רוצחת סדרתית וכי היא נכנסה להריון ממכונית.
תוך ניסיון להימלט מאכיפת החוק, היא מעמידה פנים שהיא בנו של וינסן, מפקד תחנת כבאות בודד. וינסן, המגולם על ידי השחקן וינסן לנדון, איבד את בנו אדריאן שנים רבות. אדריאן נעדר ותיקו במשטרה עמד להיסגר. כשוינסן פוגש לראשונה את אלכסיה ומזהה אותה כבנו אדריאן, נדמה כי חייו מקבלים משמעות מחודשת שנעדרה מהם זמן רב.
שתי הדמויות הראשיות נאבקות במגדר שלהן. אלכסיה מתקשה להשלים עם ההיריון שלה במובן הנפשי, אך גם במובן הפיזי היא מנסה להסתיר את הריונה באופן שכואב לצפייה. היא חובשת את בטנה ואת החזה שלה, ובכך גם פוצעת את עצמה. ניתן לראות את ההיריון בתור האימה הנשית הנוראית ביותר – מדובר באיבוד שליטה טוטאלי בגוף שלך. המקור של אימה זאת נמצא גם בעובדה הפיזית של היריון בתור מצב קשה ביותר וגם מתוך הרדיפה של בעלי עוצמה שמרנים כנגד אוטונומיה נשית האוסרים במקומות רבים על הפלות.
וינסן מזדקן וחש שהוא מאבד את הגבריות שלו. כמפקד בתחנת כבאות, הוא בסביבה גברית וצעירה. יותר מזה, אותה סביבה גם מצוירת בדרך מאוד הומו-ארוטית – הכבאים לעיתים קרובות נמצאים בתחנה בלי חולצות והדבר האהוב עליהם הוא לרקוד. תוך ניסיון להחזיר את הגבריות שהייתה לו בעבר, וינסן מזריק סטרואידים – גם בסצנות שמאוד קשות לצפייה.
במאמרה של Michèle Bacholle בשם "In the Defense of Punks and Monsters: Julia Ducournau and Titane", דמותה של אלכסיה מתוארת כמפלצתית. פלטת הטיטניום בראשה, התנהגותה הקרה והאלימה מסמנים אותה כחריגה מתחילת הסרט. היא מורדת כנגד הפטריארכיה – למרות עבודתה כרקדנית ארוטית היא אדישה למבט הגברי ודוחה באופן אלים מעריך שמנשק אותה בכוח. גם המראה של אלכסיה קורא תיגר על נורמות נשיות – הלבוש שלה הוא פאנקיסטי ומטשטש קווים מגדריים כשהיא מאמצת את זהותו של אדריאן. ניתן גם לראות במעשים האלימים של אלכסיה כמרידה במבנים החברתיים שמדכאים את זהותה, שלא הולמת את האידיאל הנשי.
מאמרה של Bacholle בוחן גם את המסרים של הסרט על אהבה ללא תנאים ואת הצורך שלנו להתקבל בעיני אחרים, גם כשאנחנו חורגים מהבניות מסורתיות של מגדר. רעיונות אלו מתבטאים גם באמירת הבמאית דוקורנו, שבראיונות תיארה את האהבה בין וינסן ואלכסיה/אדראין כ-"טהור ומוחלט". האהבה ללא תנאים שהסרט מציג בין וינסן ואלכסיה/אדריאן מפתח את הדמויות שלהם ועוזר להם לגלות אנושיות שלא הייתה לפני. באמצעות הקבלה של אהבה וקבלה מוינסן, אלכסיה/אדריאן לומד/ת להרגיש אמפתיה ואהבה.
הצגת מגוון האהבות בסרט – אהבה עצמית, משפחתית ובלתי-מסורתית – מהווה קריאה לצופים להרחיב את הבנתם על מה אהבה יכולה להיות. האהבה שאלכסיה/אדריאן מקבל/ת מאפשרת לדמות להתפתח מהרוצחת הסדרתית הקרה שהוצגה בתחילת הסרט לדמות בן עם אהבה לאנושות.
אותה אהבה לאנושות מגיעה בעיני לשיאה בסצנה כאשר צוות הכבאים מגיעים לביתה של אמא שבנה לקה ממנת יתר. אדריאן מבצע שם פעולת החייאה על האם שאיבדה הכרה. זו בעצם הפעם הראשונה שהסרט מציג לנו אותו מבצע פעולה שמצילה חיים – עד אז תואר בעיקר כיצד אדריאן/אלכסיה פגעו בעצמם ובאחרים. המטמורפוזה הזו שהדמות הראשית עוברת מראה לנו שאולי גם הדמות הכי מתועבת יכולה להתפתח ולהיות אדם יותר טוב. "טיטאן" הוא סרט שיש בו הרבה מעבר לסקס עם מכוניות – הוא מציג מסרים עמוקים ומאוד מרגשים. הסרט משתמש בתכנים גרפיים קיצוניים כדי להעביר מסרים עמוקים על אנושיות. הוא עשוי לעורר מחשבה ומספק נקודת פתיחה לדיון ציבורי על אהבה ומגדר.
מקורות:
Bacholle, Michèle. "In the Defense of Punks and Monsters: Julia Ducournau and Titane." The French Review, vol. 97, no. 2, Dec. 2023, pp. 19-33. Johns Hopkins University Press.
