נסעתי אמש מביתי בצפון לאירוע הפתיחה השנה של פסטיבל הקולנוע בירושלים – הקרנה של הסרט "תלמה" כמקובל בבריכת הסולטן. דרכי לאירוע הייתה מלווה בפקקים ועומסים רבים, החל מכביש הסרגל ליד עפולה עד רחובות ירושלים, שבהם לקח עשרים דקות לנסוע ארבע קילומטרים. בשלבים המאוחרים של הנסיעה כבר נכנסתי ללחץ שאאחר לסרט עצמו, ולא רק אפספס את דברי הפתיחה. כשהגעתי בזמן והסרט התחיל, כל הלחצים שהצטברו בי בשלושת השעות לפני ההקרנה התפוגגו במהרה.
"תלמה" מספר על אישה בת 93 על שמה הסרט, המגולמת על ידי ג'וּן סקוויב. תלמה עברה הונאה טלפונית ויוצאת למסע עירוני לקבל את כספה חזרה ובלי עזרת משפחתה המודאגת. במסעה היא נעזרת בידידה הוותיק בן, המגולם על ידי ריצ'רד ראונדטרי. משפחתה של תלמה הם ביתה גייל (פארקר פוזי), החתן אלן (קלארק גרג) והנכד דני (פרד השינגר). הסרט משלב ז'אנרים כמו אקשן, קומדיה ודרמה בצורה נפלאה. לצפות בו בבריכת הסולטן הייתה חוויה עוצמתית בה הרגיש שכל הקהל נרגשים וצוחקים מאותן הסצנות.
הסרט מציג מוטיבים על זקנה, עצמאות, חברות וערך המשפחה. הדרכים בהם המוטיבים מתבטאים במסך לעיתים משעשעים, קורעים מצחוק ו/או מרגשים ביותר. הקומדיה בסרט בטעם מאוד מאוד טעם לדעתי, ונעשית בצורה שלא מזלזלת בגיל השלישי. בניגוד לסרטי אקשן מסורתיים – בהם פעלולים בדרך כלל מרדפים, קרבות ירי וכו'; ב-"תלמה", אותו משקל ניתן לנסיעה בקורקינט ניידות ושימוש במחשבים. בו זמנית, ניתן גם משקל רב לחששות קיומיות של סבים וסבתות שלנו כמו נפילות, וזה בא לידי ביטוי באחת הסצנות הכי מרגשות בסרט.
ג'וש מרגולין ביים, כתב וערך את "תלמה" – ואפילו ביסס את הדמות הראשית על סבתו. תוך צפייה מורגשת אכפתיות עצומה לכל אלמנט בסרט. קצב העלילה מדויק, הביצועים של כל השחקנים הצליחו להביע את טקסט בצורה אותנטית, הכתיבה שנונה ומלאה בהומור, וכל חיתוך בעריכה הרגיש מדויק.
הצילום נעשה על ידי דייוויד בולן, שעד עכשיו צילם בעיקר קולנוע תיעודי. סגנונו המציאותי מאוד החמיא לסרט בכך שהוא העצים את האותנטיות של הסרט כולו. זוויות הצילום, תנועות המצלמה ושאר מרכיבי הצילום הצליחו לשמור על הסרט מקורקע ולא מגוחך.
בעיני אי אפשר לדבר על "תלמה" מבלי לציין את עצם זה ששניים משחקנים הראשיים באמת מגולמים על ידי בני גילם. ג'וּן סקוויב חגגה את יום הולדתה ה-94 במהלך הצילומים, כך שלמעשה היא מבוגרת יותר מהדמות שגילמה. ריצ'רד ראונדטרי היה 81 בזמן ההפקה ונפטר באוקטובר שעבר.
אחד הדברים הכי מרשימים הם עצם העובדה שסקוויב ביצעה בעצמה את חלק מהפעלולים. למשל, ההפקה במקור לא תכננה שהיא בעצמה תיסע על הקורקינט – אך לסקוויב היו תוכניות אחרות. היא אפילו ביצעה את הפעלול בו היא מתנגשת עם הקורקינט של ראונדטרי, דבר שההפקה פחדה ממנו פחד מוות.
התחושה העיקרית שאיתה יצאתי מההקרנה הייתה ש-"תלמה" היה יכול לתת לנו קצת יותר. הדמויות של המשפחה, במיוחד הנכד דני, הרגישו כאילו לא מיצו את עצמן. אורך הסרט שהוא 88 דקות משמעותית קצר מהרבה סרטי אקשן מהתקופה האחרונה שנעים בין שעתיים לשלוש שעות. עם זאת, כל רגע בסרט היה מבדר והעלילה עצמה על דמותה של תלמה הצליחה לדעתי להיות מספקת.
ביצועה של ג'וּן סקוויב כתלמה היה מהפנט וללא ספק היווה בעיני את הנשמה של הסרט. היא הצליחה להמחיש מנעד רחב של רגשות. בכל זאת, לאישה הזו יש ניסיון של 78 שנים כשחקנית – וזה מורגש לכל אורך הסרט. "תלמה" בעיני מחווה מוצלחת מאוד לשנות השקיעה שלנו. מדובר בסרט שמתאים פחות או יותר לכל גיל (כולל לסבים!).
