השנה היא 1979. לפני שנתיים, נראה שכללי המשחק של המדע הבדיוני השתנו עם ההצלחה המסחרית של "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקס. בקיץ הנוכחי, יוצא הסרט "הנוסע השמיני". זהו סרטו השני של במאי קטן בשם רידלי סקוט והוא זוכה להצלחה ענקית אך התגובות אליו חלוקות. עם הזמן, הסרט מקבל יותר ויותר הכרה בתור מה שהוא – סרט פורץ דרך במדע הבדיוני. הוא משלב את ז'אנר האימה בצורה מופתית וללא ספק הגיע לו הסלוגן "In space, no one can hear you scream".
הסרט נכתב על ידי התסריטאי דן או'בנון והוגש למגוון אולפנים בתור "מלתעות בחלל". אחרי ההצלחה של "מלחמת הכוכבים", אולפני פוקס התעניינו בהפקת הסרט וצירפו לפרויקט את רידלי סקוט. עם צירופו, סקוט משך את הסרט יותר לכיוון האימה – הוא לקח השראה עיצובית מסרטים כמו "מלחמת הכוכבים" ו-"2001: אודסיה בחלל", אך גם הושפע מהאימה ב-"מנסרים מטקסס".
"הנוסע השמיני" מספר על צוות חלל בן שבעה אנשים בספינת הנוסטרומו, שמקבלים אות מצוקה מכוכב לכת מסתורי. הם מגיעים לכוכב אך מהר מגלים שהם לא חזרו לבדם. במהלך הסרט, אנחנו כצופים מכירים את אנשי הצוות ורואים את ההתמודדות שלהם במצב הבלתי-צפוי הזה. אנחנו עדים להיררכיות בין הפועלים והקצינים, דרכי מנהיגות ודילמות לגבי היצמדות לפרוטוקולים מקובלים. דמותה של אלן ריפלי, המגולמת על ידי סיגורני ויבר, מוצאת את עצמה עוברת מתפקיד קצינה למנהיגה שצריכה לקחת החלטות קשות.
הדבר שהכי בלט בצפייה כיום ב-"נוסע השמיני" הוא אווירת הסרט המתוחה. כל צוות ההפקה הצליחו ליצור בספינה אווירה מבודדת ופשוט נורא מלחיצה. חוסר הוודאות לגבי המיקום של אותו נוסע שמיני משאירה מתח שלא פוסח עד שהסרט נגמר. נוכחותו של החייזר מערערת כל תחושת ביטחון כאשר הסרט מציג עד כמה מדובר ביצור שחזק מכל הצוות האנושי. ככל שהעלילה מתקדמת ומתגלים לנו פרטים נוספים, האווירה נמתחת עוד יותר כאשר אין לנו מושג על מי אפשר לסמוך. גם הפסקול, בלחן של ג'רי גולדסמית', תורם לאווירה. בסצנות המלחיצות במיוחד הקטעים שלו מעמיקים את המתח וכאשר יש רוגע – הלחן מתאים לרגע.
הסרט משתמש במגוון טכניקות נוספות כדי לבנות את האווירה. למשל, נעשה שימוש בניגודיות בין האנושות הבהירה, נקייה וטהורה – לבין החייזר שהוא אפל ודוחה. אותה ניגודיות מתבטאת גם בתאורת הסרט. במרבית הסרט, אנו, כקהל לא עדים למראה המלא של החייזר. רואים קלוזאפים על החלקים הבלתי-אנושיים שלו, ותנועתו נעשית בצללים. דברים אלה מרחיקים אותנו ממנו ומעלים את המתח באווירה.
עוד אלמנט בולט בסרט הוא האפקטים. למרות ש-"הנוסע השמיני" יצא לפני 45 שנים, האפקטים בו כלל לא התיישנו. נעשה שימוש מופתי בטכניקות כמו מיניאטורות כדי להציג לקהל הצופים את הסביבה הענקית וריקה של החלל. ספינת הנוסטרומו עצמה גם כן נראית מצוינת – העיצוב שלה הושפע ממטוסים מפציצים של מלחמת העולם השנייה ואף השתמשו בחלקים אמיתיים כדי להרכיב את מה שמוצג במסך. מרבית מסצנות החלל צולמו על רקע שחור עם טכניקת חשיפה כפולה כדי לשלב כוכבים בתמונה. כל זה עוד היה בלי לתאר את האפקטים של כל המתרחש בתוך הספינה. העיצובים של החייזר אייקוניים ואפקטיביים מתמיד. המראה של החייזר בגודל המלא עדיין מפחידים היום. מבחינה טכנית, מדובר בתחפושת כאשר בני אדם מגלמים את תפקיד החייזר.
"הנוסע השמיני" מהפכני בעוד הרבה בחינות. העלילה משלבת רעיונות ביקורתיים לאותה תקופה של סוף שנות השבעים – הגל השני של פמיניזם, התעצמות של תאגידים ומתיחות אתנית. רעיונות אלה משולבים בעלילה ובדמויות, ואינן מצוינות באופן מפורש. הרעיון הבולט הוא הביקורת על התאגיד האחראי על ספינת הנוסטרומו. מעט מאוד מתגלה עליהם מלבד זה שיותר חשוב להם רווחיות מאשר בטיחות צוות הספינה. התוכן של "הנוסע השמיני" עמוק, וזהו לא סתם סרט מדע בדיוני-אימה.
לסיכום, יצירתו של רידלי סקוט חוללה מהפכה בתפיסת הז'אנר, משלבת אלמנטים של פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה תוך יצירת חוויה קולנועית מורכבת. הסרט מעלה שאלות על מהות האנושיות אל מול ה-"אחר", על גבולות המוסר בתנאי קיצון, ועל היחס בין הפרט למערכות כוח גדולות ממנו. דרך הפריזמה של סיפור אימה בחלל, סקוט מצליח לשקף את חרדות התקופה באופן שהופך את הסרט לרלוונטי גם היום.
