מה יקרה כשאסתכל עמוק בפנים על עצמי?
מי אני באמת?
האם יש לי שליטה על חיי?
איך אני אוכל לקבל את עצמי?
מה אם הייתי בן אדם אחר?
אלו שאלות שנשאלות בסרט החדש של הבמאי.ת הקווירי.ת ג'יין שונברון, "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת". עלילתו מספרת על אואן, שמגלה בכיתה ז' חיבה למשהו, אחרי חיים שלמים שהיו די ריקים. הדבר הזה הוא תוכנית הטלוויזיה הפיקטיבית "ורוד עמום" (באנגלית The Pink Opaque) – סדרה בסגנון של "באפי ציידת הערפדים" בו שתי גיבורות מאחדות כוחות פסיכולוגיים כדי להילחם במפלצות. החיבור של אואן לסדרה גורם להתקרבות אפלטונית לתלמידה בתיכון בשם מאדי. אהבתם לתוכנית הטלוויזיה מערערת את תחושת הזהות הבסיסית ביותר של אואן ומאדי, ואף גורמת להם לפקפק במציאות.
לדעתי, לומר ש-"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא סרט מיוחד זו המעטה. התסריט של שונברון מקורי ומשדר מסרים קוויריים באופן שלא ראיתי עד היום. הסרט מדבר על נושאים כמו דיספוריה מגדרית מבלי לציין את זה במפורש. הדמויות צריכות להיאבק בזהותן האמיתית המודחקת אל מול הדרך שבה הסביבה רואה אותן. זה נעשה למשל באמצעות ערעור בזיכרונות – האם איך שזכרתי את הילדות שלי היא באמת כפי שזכרתי אותה? האם סדרת הטלוויזיה שכל כך אהבתי עדיין כמו שצפיתי בה לראשונה?
הדמויות של אואן ומאדי חשות חיבור עמוק לצמד הגיבורות בסדרה "ורוד עמום". עבור אואן – שלדמותו אין משיכה לגברים או נשים – זה חיבור לדמות נשית שמעוררת תהיות מגדריות. זהותה של מאדי מנוגדת – היא מודעת לכך שהיא לסבית ואינה מסתירה את זה. היא מתחברת לגיבורה השנייה בתוכנית הטלוויזיה הפיקטיבית, בכך שהיא מנסה להשלים עם המציאות שלה באמצעות שחזור של אירועים מהסדרה. החברות והשוני בין אואן ומאדי בעיני מעשירים את הסרט.
בכל המובנים הטכניים מדובר ביצירת מופת. הצילומים מרהיבים, ובתוספת התאורה הצבעונית, נבנית אווירה שמרגישה סוריאליסטית. אותה האווירה משרתת את הרעיונות של הסרט על פקפוק בזהות שלנו, וכאילו המציאות שאנחנו עדים אליה לא אמיתית עבור הדמויות.
הפסקול מלא בשירים שנכתבו במיוחד עבור הסרט ממיטב אמני האינדי-פופ – כמו להקת Sloppy Jane באירוח פיבי בריג'רס, הזמר.ת yeule, Caroline Polachek ועוד. כל זה עוד בלי לציין את הפסקול האינסטרומנטלי של אלכס ג'י, שמציף אותנו בסאונד רוק בסגנון שנות התשעים (התקופה בה הסרט מתרחש). השירים של אלכס ג'י תורמים לאווירה הסוריאליסטית, ושירי האינדי-פופ העצובים תורמים לתחושות העגומות על חוסר מיצוי עצמי והדחקת הזהות האמיתית של אואן.
הסרט מצטיין גם במשחק. ג'אסטיס סמית' ובריג'ט לנדי-פיין עשו עבודה נהדרת בתפקידים הראשיים והביעו את כל המורכבות של הדמויות שלהם. בתפקידים משניים יותר יש את הלנה הווארד ולינדזי ג'ורדן בתור הגיבורות בסדרה "ורוד עמום". פרד דרסט (סולן להקת הניו-מטאל לימפ ביזקיט) ודניאל דדוויילר בתור ההורים של אואן. ישנה גם הופעת קמאו של אמבר בנסון. השחקנית האחרונה שציינתי משמעותית בגלל תפקידה כטארה (מאהבת של ווילו) בסדרה "באפי ציידת הערפדים", שמאוד משמעותית כאחת הדמויות הלסביות הראשונות בטלוויזיה שמוצגת בצורה נורמטיבית. הדובדבן שבקצפת בשבילי היה לראות את להקת Sloppy Jane עם פיבי בריג'רס מופיעות בזמן שהשיר שלהן מתנגן.
עלילת הסרט יכולה להתפרש במגוון דרכים. הסיפור בעיקרו עגום ומעורר תחושות מדכדכות, אך המסר מראה שעדיין יש זמן. עדיין יש זמן לקחת שליטה על חיינו, להבין את הזהות שלנו ולחיות את החיים הכי טובים שאפשר. "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" אינו סרט שיתאים לכל הצופים, אך לדעתי מדובר באחד הסרטים הטובים של השנה. הוא מביא משהו אחר לחלוטין מרוב הסרטים שיוצאים עכשיו באווירתו ובמסרים שעולים. ניתן לזהות השפעה מהרבה מקורות שלא רואים המון אזכורים כיום – למשל סדרות הנעורים של שנות התשעים ועבודתו של דייוויד לינץ'.
"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" בעיני בר השוואה ליצירת אמנות במוזיאון – כל זוג עיניים שיסתכל יוכלו לקבל פרשנות אחרת. מעבר לפרשנות הקווירית, ישנם רבים הרואים את הסרט כאלגוריה לנוסטלגיה. לדעתי, הסובייקטיביות הזאת היא אבן יסוד באומנות מכל סוג.
