כחצי עשור עבר מאז שסרטו האחרון של הבמאי הדרום קוריאני, בונג ג'ון-הו, הסעיר את העולם. "פרזיטים" הפך להצלחה והשבחה בינלאומית ואף היה הסרט הזר הראשון שזכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" היוקרתי בטקסי האוסקר. בארץ הסרט הצליח למכור כ-120,000 כרטיסים עד סוף שנת 2019. בסקירה נתמקד ונאיר זרקור על יכולת הסרט לעבור באופן חלק בין ז'אנרים כגון דרמה, קומדיה, מתח, פשע ואפילו אימה.
הצלחתו הענקית של "פרזיטים" פתחה את הדלת לתכנים דרום קוריאניים בעלי מסר חברתי כמו "משחקי הדיונון". שבירת הקופות של הסרט בכל העולם (כולל בישראל), ההצלחה באירועי טקסים והערכה ביקורתית – כל אלו אפשרו ליצירות אלו לפרוץ ונתנו במה לזרם חדש של קולנוע חברתי. בנוסף, הצלחת הסרט הפכה את הבמאי בונג ג'ון-הו לשם עוד יותר מוכר ומוערך בזירה הקולנועית הבינלאומית. בשנה הבאה עתיד לצאת הסרט "מיקי 17" בכיכובו של רוברט פטינסון.
מאז שיצא "פרזיטים", התברכנו בתכנים נוספים על הפערים החברתיים של דרום קוריאה. עם זאת, האופן שבו נעשית הביקורת בסרטו של בונג ג'ון-הו הוא פשוט מעולה. ניתן לנתח את הסרט מפרדיגמה של נקרופוליטיקה (necropolitics). זוהי תאוריה פוליטית המסבירה שבעלי עוצמה מכתיבים כיצד חלקים מסוימים באוכלוסייה יחיו את חייהם, וכיצד אחרים ימותו. אחד המושגים שמציגה התאוריה הוא "חיי-מוות" (living death), בו אינדיבידואלים ו/או קבוצות מוכרחים לחיות במצב שהוא לא בדיוק חיים, אבל לא בדיוק מוות. זה יכול להתממש למשל בעוני קיצוני ומעצרים בלתי-מוגבלים. המצב של חיי-מוות מצמצם אנשים לקיום מינימלי שלא משקף איכות חיים שאופיינית למין האנושי.
אפשר לראות את המושג של חיי-מוות שזור בכל הסרט. שתי הדוגמאות להתממשות של חיי-מוות באות לידי ביטוי אצל הדמויות, בין אם זה בעלה של עוזרת הבית המקורית שנאלץ להתחבא במרתף למשך שנים כדי לברוח מהחובות שלו בשוק האפור, או משפחת קים שחיה בעוני קיצוני בחצי המרתף. המצב הזה של חיים ללא זכויות ממש מזוקק בתוך התסריט של "פרזיטים". הדמויות אפילו אומרות את זה במפורש – אין כבוד אליהם. האליטה, שמיוצגת בסרט באמצעות משפחת פארק העשירה, סולדת מעניים. אחד האופנים שהכי בלטו לנו בסרט זה יחסם לגשם.
הגשם שמתרחש בתחילת המערכה השלישית פוגע באופן מסוים בשתי הקצוות של הדמויות במובן המעמדי. בשביל משפחת פארק העשירה, זה הורס את התוכנית שלהם לצאת ללילה של קמפינג. בשביל משפחת קים הענייה, זה לוקח מהם הכל. ביתם מוצף במי ביוב וכל רכושם בסכנה. למרות ששתי הקצוות על פניו נפגעו, אין באמת סימטריה בכך שהמעמד הנמוך תמיד נפגע יותר. בסופו של דבר, משפחת פארק העשירה רואה בגשם כדבר חיובי שהביא אחריו יום יפה עם הרבה שמש. משפחת קים הענייה מגיעה למסיבה, וכולם מנוכרים מכך שהעשירים מוכנים לחגוג אחרי שהם כל כך נפגעו.
אם ננסה לשים את האצבע על ז'אנר הסרט זה יהיה מעט מסובך. הסרט נוגע כמעט בכל ז'אנר, מקומדיה ועד אימה. הוא מתחיל כמעין דרמת מעמדות קלאסית, אך כאשר אנו נחשפים למרתף בית המשפחה העשירה הוא מקבל תפנית ובין רגע הופך למותחן. חוסר ההגבלה לז'אנר ספציפי והחגיגה על מגוון סגנונות במקביל נעשו כבחירה אמנותית של בונג ג'ון-הו וג'ין וון-האן (התסריטאים של הסרט).
המעברים ש-"פרזיטים" עושה בין סגנונות מעל הכל נעשים בצורה חלקה. למשל, המעבר לאימה כאשר העוזרת המקורית של הבית מגלה על המרתף נעשה באופן יוצא מן הכלל. מתחיל להצטבר מתח ברגע שהעוזרת המקורית מגיעה לבית בהפתעה, כשמשפחת קים נמצאים. המתח גובר כששאר משפחת קים צריכים להסתתר. אז מתגלה המעבר המסותר למרתף. מדובר במעבר מדרגות עם תאורה ירוקה שמעוררת חוסר נוחות, ולצפות בדמויות יורדות קצת הזכיר את הירידה למרתף ב-"קדושות מעונות". לאחר שהמאבק עם המשפחה הענייה השנייה מסתיים, הסרט שולף עוד ז'אנר ועובר להיות מותחן פשע – כיצד משפחת קים יתמודדו אחרי שתקפו וקשרו את המשפחה השנייה? המעברים האלו מראים כיצד הסרט זיקית של ז'אנרים.
סוף הסרט מגלה את האופי האמיתי שלו כי מדובר בטרגדיה. בעלה של עוזרת הבית המקורית רוצח בדם קר את קי-ג'ונג (ג'סיקה) והאב קי-טאק נשאר בבית לצמיתות לאחר שרצח את מר פארק העשיר. הבן קי-וו חווה נזק מוחי שבמובן מסוים מנתק אותו מהמציאות – הוא צוחק בצורה בלתי נשלטת ומשכנע את עצמו שהוא ישיג עושר שיאפשר לו לרכוש את הבית, ובכך להתאחד עם אביו. מדובר באשליה. לאורך הסרט אנחנו רואים כיצד קי-וו לא באמת חדור מוטיבציה להצליח באופן לגיטימי ורק מסוגל לקחת קיצורי דרך.
"פרזיטים" היא יצירת מופת מטלטלת שמשאירה אותך עם טעם של עוד. בונג ג'ון-הו לוקח אותנו למסע מטורף בין סגנונות, מדרמה חברתית ועד לאימה פסיכולוגית, בלי שנרגיש את התפרים. מעבר לכל הפירוטכניקה הקולנועית, "פרזיטים" מצליח לגעת בעצב החשוף של החברה שלנו. הוא חושף את הפערים המעמדיים בצורה כל כך חדה, שאי אפשר שלא להרגיש אי-נוחות. זה סרט שגורם לך לצחוק ולהיות חרד באותה נשימה, ובסוף משאיר אותך עם תחושה של ריקנות ותקווה בו-זמנית.
