עברו חמש שנים מאז שיצא אלבומה השישי של לנה דל ריי, "Norman Fucking Rockwell!". כדי להקל על הקריאה, אתייחס לאלבום מכאן בראשי תיבות NFR. זהו אלבומה הראשון שהופק בשיתוף פעולה עם ג'ק אנטונוף – מי שהתחיל את דרכו בלהקת Fun כגיטריסט ומתופף, וכיום ידוע מעבודתו עם זמרות כמו טיילור סוויפט, לורד וסברינה קרפנטר. באלבום NFR, לנה ואנטונוף יצרו אסתטיקה של רוק, ממש כאילו זה אלבום רוק קלאסי שיכל לצאת משנות השבעים.
השירים ב-NFR מתבססים בעיקר על מקצבים של תופים אקוסטיים, גיטרות ופסנתרים. כשיש כלים אחרים, הם נוטים להיות אותנטיים לתקופה. למשל, קלידים כמו אורגן האמונד ומלוטרון שכיחים מאוד בין השירים. בנוסף, ישנם הרבה כלי קשת ונשיפה במהלך האלבום. כל אלו יוצרים סאונד שבאמת מרגיש אותנטי לתקופה שהאלבום נותן אליו מחווה.
עם NFR, מדובר ביצירה כל כך עצומה שאפשר, ככל הנראה, להקדיש עבורה תזה שלמה. אפילו עטיפת האלבום של NFR מייצרת את האווירה הזאת של רוק קלאסי משנות השבעים. לנה מצטלמת עם נכדו של השחקן ג'ק ניקולסון לצד דגל ארצות הברית, כאשר הם על ספינה והשמיים מצוירים בצבעי שמן. מעבר לזה, ניתן גם למצוא בעטיפה שלל אזכורים לתרבות-פופ אמריקאית מהתקופה. למשל, הפוזה על הספינה מזכירה תמונות של הנשיא ג'ון קנדי, ברקע ניתן לראות את לוס אנג'לס, שם האלבום הוא אזכור לאמן אמריקאי שצייר על שגרת החיים האמריקאית… נדמה שלנה בורחת מארצות הברית שנשרפת ומזמינה אותנו, המאזינים ומאזינות, להצטרף אליה לאמריקה חדשה. את שאר הפוסט אקדיש לכמה מהשירים האהובים עלי באלבום.
Norman fucking Rockwell / 4:08
שיר הפתיחה של NFR כבר מתחיל בלבסס את הגוון המוזיקלי של האלבום. הוא נפתח עם כלי קשת ונשימה שנשמעים כאילו הם מגיעים הרחק מאיתנו, כאילו הם אמריקה הנשרפת שלנה מתרחקת ממנה. כעבור חצי דקה בערך, זה עובר לפסנתר של ג'ק אנטונוף המלווה את קולה של לנה, הכל בסגנון בלדה. מילות השיר מתארות מערכת יחסים רעילה, שעל פניו הן עם גבר אך בסאבטקסט אפשר לראות את זה כהתייחסות לאמריקה עצמה. כל המציאות הזאת מעציבה את לנה – הצבע הכחול מאוזכר פעמים רבות, השיר מסתיים בחזרה על המילה.
Mariners Apartment Complex / 4:07
השיר השני באלבום מדגים את אחד מהחוזקות העיקריות שלו – שיפור ענק בכתיבה של לנה. הוא, יחד עם השיר Venice Bitch, שימשו כמבוא של הציבור ל-NFR כשהשניים שוחררו כ-EP בספטמבר 2018 (כמעט שנה לפני יציאת האלבום). נושא השיר הוא על שינוי ענק בחייה של לנה – היא כבר לא שבירה והיא עומדת על שלה. המטמורפוזה האישית שלה כל כך משמעותית שפזמון השיר מראה שלנה עצמה היא מי שעוזרת לאדם אחר לנווט את חייו. מבחינת הסאונד ומבנה השיר, מדובר בבלדה נוספת עם הפקה בגוון דומה של רוק קלאסי משנות השבעים.
Doin’ Time / 3:22
זה השיר היחיד באלבום שלא נכתב ע"י לנה. מדובר בקאבר של להקת הסקא Sublime משנות התשעים, שלנה מחדשת כאן את אחד השירים היותר מפורסמים שלהם. זהו הסינגל הכי גדול מתוך האלבום, וכעת יש לו מעל שבע מאות מיליון האזנות בספוטיפיי. מבחינת גוון המוזיקה, עדיין אפשר לשמוע את המקורות שלו בסקא עם הדרך בה לנה מגישה את מילות השיר והתופים שמנוגנים בסגנון ברייק. בנוסף, זהו מבין השירים הבודדים באלבום שלא הופקו עם ג'ק אנטונוף, אלא עם Andrew Watt ו-Happy Perez. אמנם הסאונד שלו לא הכי מתאים לשאר האלבום, זה אחד האהובים עלי מתוכו.
How to disappear / 3:48
בניגוד לשיר הקודם בסקירה הזו, השיר הזה הוא אחד ה-"deep cuts" באלבום (באופן יחסי כמובן, עדיין יש לו מאות מיליוני השמעות רק בספוטיפיי). המונח מתייחס לשירים שהם פחות פופולריים יחסית לאחרים מאותו אלבום. נושא השיר מדבר על חייה הקודמים של לנה בניו יורק, וגברים שעל פניו רצו להיות איתה במערכת יחסים אך לא באמת נכחו בה. הבית השלישי בשיר מתייחס לזה באופן ישיר בו לנה מציינת במפורש על התבוננות לעבר מתוך המציאות הנוכחית שלה בקליפורניה. המילים מזכירות מוטיבים חוזרים באלבום כמו חופי ים, שדרות הוליווד וקליפורניה בכלל.
The greatest / 5:00
אתחיל מלציין באופן הכי חד וברור שיש – זהו השיר האהוב עלי מתוך NFR. אין שום תחרות בכלל. השיר הזה מחבר את כל הנושאים שדיברתי עליהם בתחילת הסקירה, יחד עם זיקוק יפהפה של גווני הסאונד שנעשה בהם שימוש באלבום. מדובר בבלדת רוק על החיים בארצות הברית שהם כבר לא מה שהיו פעם. לנה גם מתגעגעת לחייה בניו יורק, אך גם מתייחסת לאובדן של קניה וסט (וזה עוד לפני שהוא יצא באמירות האנטישמיות). אפשר להתייחס לשיר הזה כאילו הוא מאיר זרקור אזהרה לקראת שינוי חברתי/פוליטי עצום, שאכן קרה מאז יציאת האלבום.
קשה לי לסכם את הטקסט הזה בגלל שיש כל כך הרבה דברים שעוד אפשר לכתוב עליו. על השירים שלא נגעתי בהם בכלל, התעמקות נוספת בשירים שכן כתבתי עליהם… אך כמו שציינתי בהתחלה, זה אלבום שאפשר לכתוב עליו תזה. ייתכן שחלק מהמשמעות האדירה שאני ואחרים רואים באלבום לא רק קשורים לכתיבה של לנה ושות', אלא ליציאתו בתקופה משמעותית מאוד – נשיאותו של דונלד טראמפ, רגע לפני פרוץ מגיפת הקורונה, הקצנה בשיח הפוליטי ועוד. ההשלכות של כל הדברים האלו נרגשות עד היום, ויורגשו בעתיד. NFR נוגע בהם, גם אם לא תמיד בכוונה, וזה יוצר בו משמעות אדירה.
על הדרך, מדובר גם באלבום שפשוט כיף לשמוע שוב ושוב. השירה של לנה יפה כתמיד, והיא מגובה בכתיבה שבעיני שיפור ענקי לעומת האלבומים הקודמים שלה. ההפקה שלה ושל ג'ק אנטונוף נעימים מאוד לשמיעה ו-NFR באמת מרגיש כאילו הוא יכול היה לצאת בשנות השבעים (מבחינת הסאונד כמובן). אם לא שמעת עדיין את האלבום, עדיין לא מאוחר לתקן זאת.
