אחרי פריצתו למיינסטרים עם הסרט “ההרפתקה הגדולה של פי ווי הרמן”, סרטו באורך השני של טים בורטון גם היה שובר קופות. “ביטלג’וס” יצא ב-1988 ונהיה סרט פולחן. הסרט מספר על אדם וברברה, זוג נשוי שמתו במאבקם לגרש מביתם משפחה שקנו את הנכס. זוג המתים לומדים על ביטלג’וס, מגרש ביו-שדים. משם, העלילה יורדת מהפסים, אבל בקטע טוב. בפועל, רוב הסרט מתעסק בפעלולים שמגשימים את השיגעון של טים בורטון. חשוב לציין שזה רק חלק מהקסם, כי המשוואה חסרה בלי להתייחס לשחקנים.
מייקל קיטון מגלם את ביטלג’וס, אך אין לו יותר מדי זמן מסך. זמן המסך שהוא כן מקבל מנוצל טוב ומראה לנו עד כמה הדמות שלו משוגעת בלי להמעיט ממנה. אלק בולדווין וג’ינה דייוויס משחקים את הזוג המת הטרי, ומהווים דמויות נגדיות לעולם המתים האקסצנטרי. ווינונה ריידר משחקת את ביתם הגותית של הדיירים החדשים, שיש לה את היכולת לראות ולדבר עם המתים.
אתחיל ואומר כי “ביטלג’וס” בהחלט מחזיק מעמד. זה אולי לא קרוב להיות הסרט הכי טוב בהיסטוריה, אבל זה יהיה שקר גס אם לא הייתי מודה שמאוד נהניתי. הסרט התיישן מאוד טוב – האפקטים הפרקטיים עדיין מאוד מרשימים. הם מרגישים משמעותית יותר אמיתיים לעומת מה שראינו עד כה בטריילרים לסרט ההמשך. העלילה גם נשארת בסדר גודל קטן יחסית, מה שלא מאפשר לסרט לעשות דברים יותר מדי שאפתניים שכנראה לא היו נראים טוב היום. גם כשיש איזה רוח מטורללת על המסך, עדיין אפשר לחוש שהיא באמת לצד השחקנים. בנוסף לזה, השחקנים עצמם מגיבים לאפקטים בצורה שעושה רושם שהיא כנה.
חלק נוסף בקסם של “ביטלג’וס” זה התפאורה. לכל לוקיישן בסרט יש זהות שמחוברת לאישיות של הדמויות. זה יכול להיות עליית הגג עם מודל הכפר של אדם, המרחבים שדיליה (הדיירת החדשה) מנסה להתאים לאישיותה האנוכית, או האזורים של עולם המתים המשונים בלשון המעטה. למשל, במהלך הסרט מבססים את זה שאדם וברברה לא יכולים לצאת בבטחה מהבית. חלק מהעולם החיצוני הוא מרחב מדברי מסוכן עם מתקפות תולעים ענקיות. אמנם אפשר להתייחס לטכניקת הצילום עם מסך כחול כמיושנת, העולם הזה כל כך רווי בצבעים שזה מפליא להסתכל עליו. אזורים אחרים בעולם המתים הרגישו שעוצבו ביצירתיות רבה, כמו המעבר מחדר ההמתנה למשרדים של סוכני המתים.
בהמשך לנקודה האחרונה, טים בורטון השתמש במגוון רחב של אפקטים בהפקה של “ביטלג’וס”. מעבר למסך כחול, השתמשו גם באנימציית סטופ מושן, פרותזות ובובות כדי להעביר את החזון המוזר של בורטון לעולם החומרי. במהלך הסרט, אדם וברברה מנסים להפחיד את הדיירים החדשים בצורות מקאבריות, כמו לדמות התאבדות בתלייה או עריפת ראש. האפקטים האלה גרפיים ומאוד מפתיע שהם עברו מסך לסרט שמיועד למשפחות. נעשה שימוש באפקטים אחרים כמו סטופ מושן לשליטה ביצורים כמו התולעים או טרנספורמציה של הדמויות. אלו לא אפקטים שאף צופה היום יחשוב שהם אמיתיים, אבל זה עדיין מהנה מאוד לצפות בהם.
חשוב לי לדבר רגע על ביטלג’וס עצמו. לקראת סרט ההמשך, טים בורטון ומייקל קיטון ציינו שהם רוצים לשמור על דמותו של ביטלג’וס שלא תהיה פוליטיקלי קורקט, כמו בסרט המקורי. ובכן, ביטלג’וס עושה הרבה מאוד דברים בעייתיים במהלך הסרט. עם זאת, הסיבה שהסרט לא “בוטל” זה חלקית בגלל שזה בדרך כלל בדיחה על חשבון דמותו של ביטלג’וס או פעולה שהיא מנוולת בטקסט של הסרט. קשה לי לתאר לעצמי צופה נורמטיבי שיעודד את הנישואים של ביטלג’וס עם לידיה. עם זאת, בכוונה השתמשתי קודם בצמד המילים “בדרך כלל”. היו כמה בדיחות ספציפיות שהרגישו לא בטעם טוב, אך הן בודדות ולדעתי לא מקלקלות את הסרט.
למי שעדיין לא ראה או ראתה “ביטלג’וס”, מדובר בסרט שלדעתי לא יבזבז לך את הזמן. הוא לא ארוך מדי, הוא נכנס לעניינים מהר והוא מאוד מבדר על הדרך. בתקופה שבה רוב הסרטים שאני רואה מרגישים ארוכים מדי, כאן העלילה לא מאבדת כיוון ומרגישה מהודקת – אחד הדברים שבלטו לי בצפייה החוזרת היו העריכה המדויקת. טים בורטון הצליח לבנות כאן עולם מרהיב ומקאברי עם חוקים מאוד ברורים ואפקטים מגניבים. המלצתי החמה לסרט מכוונת במיוחד למעריצים ומעריצות של בורטון – מדובר בסרט שעשוי לדבר אליכם. המוזרות הטהורה של בורטון מפליאה ב-”ביטלג’וס” ובהחלט מחזיקה מעמד גם 35 שנים אחרי יציאתו.
