יום לפני שהגעתי לקולנוע לצפות ב-”ביטלג’וס ביטלג’וס” היה יום פרודוקטיבי. בזמן השביתה, הצלחתי לנצל את היום שלי לטובת התקדמות משמעותית בלימודים שלי – ומעל הכל השלמתי לקראת הקרנה למחרת את הסרט המקורי של “ביטלג’וס”. אגיד מראש שיש עליו חוות דעת שלי זמינה בדף. כשהסרט החדש התחיל, לא הפסקתי לחייך. אני חייב להודות שה-fanservice (מעין התחנפות לקהל) קנה את ליבי, וזה למרות שראיתי את הסרט המקורי רק פעמיים.
לראות את העולם הזה שוב, לשמוע את המוזיקה הנפלאה של דני אלפמן ולצפות בכותרות השחורות עם ההילה הלבנה עוררו אצלי תחושות מאוד חיוביות. מכאן, אני מניח שהדירוג שנתתי לסרט נראה קצת משונה. לצערי, זה לא מתיחה כמו שביטלג’וס עושה בסרטים, אלא שיצאתי בסוף ההקרנה מאוכזב.
בראש ובראשונה, הדבר העיקרי שהפריע לי ב-”ביטלג’וס ביטלג’וס” זה התסריט. אם אשווה בין הסרטים, המקורי מצליח תוך עשר דקות לעבור על כל האקספוזיציה ולגרום לצופה להבין מי נגד מי. הזוג מייטלנד המתים מחפשים את הדרך לגרש מביתם את משפחת דיץ, מספיק פשוט. בסרט ההמשך, זה לוקח כמעט שעה עד שהעלילה מתחילה לנוע (חשוב להזכיר שמדובר בסרט של 110 דקות).
זה לא שלא היו רגעים טובים בשעה הראשונה. סצנת ההיכרות עם דמותה של מוניקה בלוצ’י, דלורס, הייתה לא פחות ממהממת. היה אפשר לראות בה את היכולות של טים ברטון מסרטיו הישנים – זוויות הצילום היצירתיות, העריכה החדה, האווירה שמצליחה לשלב בין המקאברי להומור ועוד. רק צר לי שזה בא על חשבון דמותו של דני דה ויטו.
הנקודה הזו לוקחת אותנו למה שלדעתי החוזק העיקרי של הסרט – המשחק. הצליחו לשלב ב-”ביטלג’וס ביטלג’וס” גם צוות שחקנים אדיר – בין אם זה השחקנים שחוזרים או השחקנים החדשים – וגם בימוי מצוין שלרוב מוציא מהשחקנים את המיטב. יוצאת הדופן היחידה כאן היא לצערי ג’נה אורטגה, שלא ממש מנסה לעשות הרבה עם החומר שניתן לה. זה הכי צרם לי בסצנה ארוכה מדי בה היא רוכבת באופניים שפשוט הרגישה מגוחכת, גם אם זה לא קשור רק למשחק שלה אלא גם לעריכת הסרט.
למזלי, נהניתי מאוד מהביצוע של מייקל קיטון. ביטלג’וס מופיע כאן משמעותית יותר מהסרט המקורי, ולא רק שהדמות שלו אינה מייגעת באיזושהי מידה, אלא קיטון מצליח להחזיק את התפקיד באותה אנרגטיות כמו לפני מעל שלושה עשורים. גם וינונה ריידר וקתרין אוהרה עשו עבודה מצוינת, במיוחד אוהרה שקיבלה כמות מפתיעה מאוד (לטובה) של סצנות קומדיות. וילם דפו כהרגלו משחק נהדר, והיה מרענן לראות אותו בתפקיד הומוריסטי שקצת פחות כבד מתפקידים שביצע לאחרונה עם יורגוס לנתימוס.
בחזרה לתסריט הסרט, השעה הראשונה מציגה המון אלמנטים שרובם עשו רושם שלא ממש הלכו לשום מקום. יש את אשתו לשעבר של ביטלג’וס, החתן המניפולטיבי של לידיה, בלש הרפאים והרוח שמנסה לחטוף את ביתה של לידיה. זה פשוט יותר מדי, וזה עוד בלי לדבר על תפקידו של ביטלג’וס. רוב העלילות האלה מסתיימות באופן פתאומי ולא מספק. הרבה מהקונפליקטים האלה פשוט נזנחים אחרי שעוברת שעה, והסרט עובר להיות אוסף של פעלולים של ביטלג’וס.
בעיה נוספת בתסריט זה החורים בעלילה. דלורס, דמותה של מוניקה בלוצ’י, מנסה למצוא את ביטלג’וס. היא יודעת להגות את שמו. למה היא לא אומרת אותו שלוש פעמים? גם אם נניח היא לא יודעת שזה מזמן אותו, זה מוזר שזה לא קרה בלי קשר.
זה הרגיש כמו בזבוז לתת לדמותה סצנת פתיחה מהממת, כוח מגניב ופשוט לבזבז אותה ולתת לה לרדוף אחרי ביטלג’וס באופן שמרגיש לא מחובר לחוקים של הסרט.
חוזק נוסף בסרט זה האפקטים והתפאורה. אלו דברים שעומדים לדעתי כתשתית כדי שסצנות הפעלולים של ביטלג’וס יעבדו. שילבו אפקטים פרקטיים כמו פרוטזות ובובות, וגם אפקטים ממוחשבים שרובם מתיישבים בצורה מוצלחת עם שאר האפקטים. בפרט התולעים הענקיות היו מרשימים – למרות שהם נראו ממוחשבים, הם הצליחו להוציא תגובה טובה מהשחקנים, והגבלת מהירות הפריימים שלהם נתנה הרגשה של סטופ-מושן בדומה למקור. בפעלולים השונים של ביטלג’וס יש גם חידושים מרעננים כמו השאיבה למסכי הטלפון, וגם חזרה על הצלחות מהסרט הראשון.
המיקומים בהם הסרט צולם נראים מאוד מרשימים. נדמה שנעשתה עבודה מאוד מושקעת בשחזור מיקומים אייקוניים מהסרט המקורי – כמו הבית, הגשר ואפילו המספרה. מציגים כאן גם הרבה יותר מעולם המתים, וגם מוסיפים לו עוד חוקים כמו רכבת הנשמות. חללים כמו חדר ההמתנה של רוחות חוזרים מהמקור ויש חללים חדשים, כמו המחסן בה שמרו את דלורס. ספציפית, חדר המחסן הזה היה מעוצב בצורה מאוד יפה שתרמה לכך שסצנת ההיכרות עם דלורס המדוברת תהיה מוצלחת ואפקטיבית.
רציתי להנות מ-”ביטלג’וס ביטלג’וס”, במיוחד כמו שנהניתי מהדקות הראשונות של הסרט. לצערי הרב, האופטימיות שהייתה לי אחרי צפייה ב-”ונסדיי” לגבי שיפור בתכנים של טים ברטון לא היה במקום. לא שהיה מדובר בסדרת מופת, אלא שזה הרגיש כמו צעד ענק בכיוון הנכון אחרי פספוסים כמו ”דמבו”.
יצאתי מההקרנה בתחושה כאילו התסריטאים יצרו רשימה של סצנות מצחיקות שיכולות להתרחש בעולם של ביטלג’וס, ופשוט הלחימו אותן יחד. ממש כאילו אין כמעט קשר בין רוב הדברים שעל המסך. אמנם לא סבלתי בשום מידה, הסרט הזה פשוט הרגיש כמו החמצה. במקום לקחת עלילה ממוקדת, התפזרו למיליון כיוונים ולא הצליחו לסגור אף פינה בצורה מספקת. עם כמה שמייקל קיטון מדהים והצליח לעשות עבודה שממש לא מובנית מאליו בגיל 73, זה לא מונע מ-”ביטלג’וס ביטלג’וס” להרגיש כמו סרט בינוני והמשך לא ראוי.