"תמימות" (Monster) הוא סרטו האחרון של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה, הידוע מסרטיו בשנים האחרונות "Shoplifters" מ-2018 ו-"Broker" מ-2023. סרטו החדש סובב את מינאטו, תלמיד בכיתה ה'. אימו סאורי חושדת כי הוא נמצא במרכז של פרשה בה הורי, מורה בבית הספר, מתעלל בו. הורי לעומת זאת חושד שמינאטו הצעיר הוא בריון של תלמיד אחר, יורי. שלושת המערכות בעלילה של "תמימות" משנות נקודת מבט ואף חוזרות על אירועים שכבר ראינו בהתאם לנקודת המבט החדשה. כצופה, לאט לאט נחשפת האמת העירומה על טיב היחסים של המורה עם תלמידיו והקשר של מינאטו ויורי.
בלב הסרט נמצא החריגות. הדמויות השונות נאבקות בהגדרה העצמית שלהן – מה הם הערכים שלי? איך אני רואה את המשמעות של חברות? האם אני מפלצת?
על פניו, נדמה ש-"תמימות" מבסס את העלילה בדומה ל-"רשומון" של קורוסאווה (סרט שמתאר מקרה רצח בארבע דרכים נפרדות על ידי עדים לפשע). בדומה לסרטו של קורוסאווה, ה"אמת" בסרטו החדש של קורה-אדה תמיד נמצאת עם סימן שאלה מרחף מעליה. בגלל האופי הקונפורמיסטי של החברה היפנית שמוצגת בסרט, אירועים מכוננים שונים מקבלים פרשנות שונה לגמרי ככול שהעלילה מתקדמת.
באמצעות השימוש במבנה הזה, הסרט מעצים את השפעתו הרגשית על הצופה. נקודות המבט השונות תורמות ליצירת זרקור על תהליך ההחרגה החברתית ביפן, חלקים נסתרים בילדות, בעיות מערכתיות, אחריות אישית ובאופן כללי הסרט מעודד נקיטת אמפתיה כלפי כל הדמויות.
תסריטו של יוג'י סקאמוטו בונה את הרעיונות האלו באופן מופתי. במהלך הצפייה, דמויות שסלדתי מהן בתחילת הסרט פתאום נהיו מובנות מבחינתי. קצב העלילה ב"תמימות" פשוט מדויק ואין אף רגע דל. הבמאי קורה-אדה מצליח לתרגם את התסריט היפהפה למסך והשחקנים עשו ביצועים נהדרים. בפרט חשוב לשבח את השחקנים של מינאטו ויורי, ששיחקו כאן בפעם הראשונה בחייהם.
הביצועים שלהם הרגישו אמיתיים. יותר מדי פעמים קורה ששחקנים ילדים מרגישים בלתי-אמינים, אבל כאן זה שונה לגמרי. ממש אפשר לקנות את זה שהם הדמויות שהם משחקים. זה מתבטא למשל בשפת הגוף והגייה – דברים שאין צורך להבין את שפת המקור כדי לקלוט. לי אישית יש אפס הבנה לשפה היפנית, אך הדמויות של מינאטו ויורי הרגישו כמו המרכז של הסרט, והרבה בזכות המשחק.
חשוב לי גם לציין את הפסקול של "תמימות". זהו הפסקול האחרון שהלחין ריואיצ'י סקמוטו, שנפטר במרץ 2023 (הסרט מוקדש עבורו). מדובר במלחין של סרטים ענקיים כמו "The Revenant" ו-"The Last Emperor". הפסקול מורכב משבעה קטעים מאוד אווירתיים, בהם פסנתר מככב ברובם. לגבי הפסנתר, הוא משמש כמעין התניה והוא נשמע בקטעים המרגשים ביותר בסרט. זו הפעם הראשונה ויחידה בהם שיתפו פעולה הבמאי קורה-אדה והמלחין סקמוטו, כאשר שניהם מאוד מוערכים בחברה היפנית.
אלמנט חשוב נוסף ב"תמימות" הוא הצילום של ריוטו קונדו. מדובר במי שצילם בעבר גם את "Shoplifters" של קורה-אדה. בסרט החדש, כישורי הצילום האדירים של קונדו מורגשים ביותר. הצילומים בו זמנית יפהפיים וגם נדמה שעומדת מאחוריהם מחשבה רבה כדי שיתרמו לעלילת הסרט. הסרט נראה מצוין לכל אורכו – גם בחלקים האפלים בעלילה, בלילה, בסצנות בבית הספר, בעיירה הכפרית, בטבע היפני ובסצנות האופטימיות… הצילום נשאר מרהיב לכל אורך הדרך.
הסרט "תמימות" נשאר בתת המודע שלי מאז שצפיתי בו בפסטיבל חיפה בשנה שעברה (עוד כשהתרגום הרשמי של שם הסרט בעברית היה "מפלצת"). מדובר ביצירת פלא שהפילה לי אז את הלסת ועדיין מעוררת מחשבה. בפרט, הייצוג של הסרט לחברות תמימה בעיני מבדילה אותו מהרבה סרטים – זהו נושא שפשוט לא מקבל מספיק ייצוג. לרעיונות שמוצגים בסרט יש רלוונטיות חברתית על-זמנית, וזה נהדר לראות אותם בתוך סרט כל כך מבריק. כל הכוכבים כאן מסתדרים – המשחק, הצילום, הפסקול, הבימוי, הכתיבה… וזה עוד בלי שציינתי את העבודה המצוינת שנעשתה בתפאורה. אני ממליץ על "תמימות" מכל הלב לכל מי שאוהב או אוהבת דרמות באופן כללי – אין שום צורך לחיבה מיוחדת לקולנוע היפני כדי להעריך את הסרט.
