בארצות הברית, לשוטרים יש את הסמכות לבצע חילוט נכסים – רק על בסיס חשד לעבירה על החוק. אם או בלי כתב אישום, לעזאזל עם הזכות להליך הוגן. מציאות זו עומדת במרכז “רבל רידג’”, סרטו החדש של ג’רמי סולנייה. סולנייה ידוע מעבודתו הקודמת על סרטים כמו “Green Room”, “Blue Ruin” ו-”Murder Party”.
לסולנייה יש את היכולת לקחת קונספט פשוט ולהפוך אותו למשהו עצום. במקרה הזה מסופר על טרי, חייל מארינס לשעבר, שמשטרה מושחתת בעיירה קטנה גונבת לו עשרות אלפי דולרים – כשהוא היה בדרך לשלם על ערבות לבן דוד שלו. משם, העלילה מתפתלת כאשר מתגלים פרטים על עד כמה השחיתות בעיירה הזו מושרשת.
נטפליקס ממתגים את “רבל רידג’” כסרט מתח-אקשן. מצד אחד, יש בסרט סצנות אקשן מצוינות. מצד שני, לדעתי הגדרה יותר מדויקת לסרט זה דרמת פשע עם נגיעות של אקשן. מי שיצפו כאן לראות סצנות קרב בלתי פוסקות יתאכזבו, משום שמרבית הסרט עוסק בהבניית הדמויות ואת מאבק גיבורנו לגלות את האמת מאחורי השחיתות במשטרה המקומית.
במחצית הראשונה של הסרט, הדרמה לדעתי היתה מאוד מוצלחת. סצנת הפתיחה בה השוטרים מבצעים חילוט נכסים הציגה את המציאות העגומה של טרי בצורה מותחת ביותר. המחצית השניה לוקחת את העלילה לכיוון של גילוי קונספירציה, שלדעתי נמשכה רבע שעה יותר מדי. קצב העלילה האט משמעותית, ועלה בדעתי כי נטפליקס במכוון גרמו לסרט להיות ארוך מדי, משום שהצלחה על פיהם נקבע לפי זמן צפייה. לפחות לא הפכו את זה לסדרה של שמונה פרקים.
עם זאת, יש ב-”רבל רידג’” שלושה מרכיבים עיקריים בסרט שגרמו לי מאוד להנות מרובו הגדול. המרכיב הראשון הוא השחקנים. אהרון פייר, שחקן שידוע מתפקיד משני ב-”זמן” של שאמלאן, מגלם את טרי. פייר מאוד כריזמטי בתפקידו ומצליח ליצור את האישיות של חייל מארינס עם משמעת גבוהה ביותר. אנה-סופיה רוב, ידועה מתפקידה כויולט בורגארד ברימייק “צ’ארלי בממלכת השוקולד” של ברטון, מגלמת עובדת בבית המשפט שמסייעת לטרי במאבקו. דון ג’ונסון, אבא של דקוטה ג’ונסון, מגלם את מפקד תחנת המשטרה המושחת ומשרת בתור הנבל הראשי בסרט.
המרכיב השני שמאוד נהניתי ממנו היו סצנות האקשן. הסרט משתמש בסצנות אלו בטעם טוב ובאופן די מקורי. גישתו של טרי דומה מאוד לרמבו, בכך שהוא מנסה להימנע מהרג ככול האפשר. במקרה הזה, האקשן הבלתי-קטלני מוביל לפעלולים יצירתיים שהיה תענוג לצפות בהם.
המרכיב השלישי הוא הפוליטיקה. טרי הוא איש שחור, וזה לא דבר שמצוין באופן מפורש מדיאלוג. עם זאת, הסרט לא מתעלם מהגזענות בארצות הברית ומצליח להעביר ביקורת חברתית בצורה יותר מתוחכמת. במהלך הסרט, יש כמה רגעים שאפשר ממש להרגיש שהדמויות הן גזעניות כלפי טרי, אבל זה לעולם לא נאמר במפורש. זה לדעתי מראה שיוצרי הסרט לוקחים את קהל הצופים ברצינות ולא מנסה להתנשא עלינו. יותר מזה, הסרט גם מציג איך המעשים המיזנתרופיים של משטרה מושחתת יכולה לפגוע באנשים בלי קשר לצבע העור שלהם.
בסך הכל, מאוד נהניתי מ-”רבל רידג’”. זה לדעתי סרט שכדאי לצפות בו בראש פתוח, ובלי לראות את הטריילר. יש בו דרמה אפקטיבית, אקשן טוב, פוליטיקה חכמה ודמויות מעניינות. רק צר לי שהוא לא קצת יותר קצר (אורכו כ-132 דקות) ושלא היתה אפשרות לצפות בו בקולנוע.
