בתור התחלה, הכי חשוב לי לציין עבור מי שטרם צפו בטריילר של "הזמן שלנו" – עדיף להימנע ממנו. הטריילר מגלה יותר מדי פרטים לגבי הסרט, ורצוי לדעתי להיכנס אליו בראש צלול. למי שאכן צפו בטריילר, הרשו לי לבשר לכם כי הסרט הזה שונה מאוד ממה שמוצג. זה לא סרט מלודרמה טיפוסי ומאולץ המנסה להיות מניפולטיבי רגשית, אלא סרט עם תסריט קצת יותר מתוחכם.
הסרט מספר על האהבה בין טוביאס ואלמוט, שמגולמים על ידי אנדרו גארפילד ופלורנס בפיו בהתאמה. אנו כקהל עדים ליחסים בין השניים לאורך שנים, ולומדים עליהם באמצעות מעין דיוקנים תקופתיים. אותם דיוקנים מוצגים בצורה א-לינארית, כלומר לא בציר זמן כרונולוגי. הבחירה הזאת מכניסה רוח חדשה לסרט וגורמת לו להרגיש שונה מאינסוף הדרמות הרומנטיות הקיימות.
אחד הפקטורים המרכזיים להנאה מ"הזמן שלנו" הוא המשחק של גארפילד ופיו. השחקנים מביאים למסך את המורכבות ומנעד הרגשות העצום שכתובים בתסריט. הסרט מציג את הדמויות שלהם בתקופות ורגשות שונים: בתוך משברים, תקווה, פגיעות, שמחה, כעס, תשוקה ועוד. השחקנים מיישמים את זה בצורה נפלאה. הסצנות מהתקופות השונות על ציר הזמן מעמיקות את הדמויות. אנו עדים לעליות ומורדות של אלמוט וטוביאס.
קשה לי לדמיין את הסרט ללא גארפילד ופיו. מעבר לכישרון העצום שיש לכל אחד מהשחקנים בנפרד, הכימיה ביניהם אסטרונומית. השחקנים משקפים את מורכבות דמויותיהם באמצעות הניואנסים הכי קטנים כמו הבעות פנים, שפת גוף, חיוכים, שימוש בקול, תנועות… הכל מתחבר לפסיפס מרהיב על שבריריות האהבה והחשיבות של לחיות בתוך הרגע.
פסקול הסרט הולחן על ידי ברייס דסנר, שידוע מעבודתו כחבר בלהקת The National ופסקולים מסרטים כמו "סינג סינג" ו"האיש שנולד מחדש". הכלים העיקריים המופיעים בפסקול הם פסנתר וגיטרה, לעיתים קרובות בליווי כלים נוספים כמו כינורות וכלי נשיפה. מוטיבים ומלודיות חוזרות על עצמן בטעם טוב. הלחנים נעימים לאוזן, ודסנר משתמש גם בטכניקות קצביות מעניינות שנותנות תחושה של משקל א-סימטרי (למרות שכל השירים המשקלים הם בפועל ארבעה רבעים).
דסנר נמנע מאחד החטאים הנוראים לדעתי בפסקולים של דרמות: המוזיקה אינה משמשת בצורה מניפולטיבית באופן שעולה על הנדרש. אווירתה נשארת יחסית אחידה – היא לרוב מעלה תחושות של תקווה, ובעוצמות שונות. הרגעים האפלים של הסרט אינם מלווים ברמזים מוזיקליים שמטיפים לקהל, אלא נשארים שקטים ונותנים לצילום, לתסריט ולשחקנים לעשות את עבודתם.
אלמנטים נוספים בסרט; כמו לוקיישנים, תאורה וצילום; גם כן ממחישים את המסרים של הסרט. למשל, ככל שמערכת היחסים של טוביאס ואלמוט מתייצבת – הלוקיישנים עוברים מהעיר הרועשת למרחב כפרי שקט ונעים. דברים טריוויאליים כמו תאורה חמה/בהירה בסצנות שמחות ותאורה חשוכה/קרה בסצנות עצובות משקפות את הדואליות בתוך מסרי הסרט – העליות והמורדות של האהבה, ושל החיים בכלל.
הצילום של סטיוארט בנטלי מכניס אותנו באופן מאוד אינטימי לחייהם של טוביאס ואלמוט. אל מול הביצועים המרהיבים של גארפילד ופיו, המצלמה של בנטלי לא מסתפקת להישאר במקומה. היא זזה בעדינות, משתמשת במגוון תקריבים ומביעה בעצמה את חלוף הזמן באמצעות תנועתה הדינמית.
בניגוד לדרמות רומנטיות אחרות, לא נדמה ש"הזמן שלנו" מנסה להטיף לקהל מסרים כמו מתי להתרגש או מתי לבכות. הסרט יותר מעוניין בלהציג את הסיפור שלו בדרך כמה שיותר מעניינת ואפקטיבית, וכל השאר פחות קריטי עבור היוצרים. כל זה נותן לסרט תחושת אותנטיות, שלא ניכרת בהרבה סרטים מהז'אנר.
בנוסף, הסרט נמנע ממאפיינים הוליוודיים שמנסים לתת תשובה על כל דבר קטן. נושאים מסוימים נשארים פתוחים לפרוש הקהל. ג'ון קראולי, במאי הסרט, לא מפחד מלהשאיר אי-וודאות. חשוב להוסיף כי הקונפליקטים בין טוביאס ואלמוט לא תמיד נפתרים בקלות – הסרט מראה לנו איך הם מדברים אחד עם השני כדי לאט לאט לפתור את הבעיות ביחסים שלהם.
אלמלא "הזמן שלנו" היה מסופר בצורה א-לינארית, ככל הנראה מחשבותיי בנוגע לסרט היו אחרות לגמרי. עם זאת, אנו חיים במציאות בה הסרט אכן מסופר בצורה א-לינארית, מה שמאפשר לסיפור הגולמי להרגיש מרענן ומקורי. חשתי שיש למחשבה הזו משמעות סימבולית, כאשר המסר המרכזי של הסרט מדבר על לחיות בתוך הרגע ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא.
אנדרו גארפילד ופלורנס פיו ביצעו את תפקידם בצורה מבריקה, תסריטו של ניק פיין הצליח למצוא מקום לחדש בסגנון קולנועי שנעשה במידה יתרה, ובימויו של ג'ון קראולי מחבר את הכל היטב. אם הייתי צריך לסכם במשפט – הסרט מצליח להמחיש עד כמה חלוף הזמן מהיר, וכמה בקלות חיינו יכולים לקבל תפניות מהפכניות בן רגע.
