אליוט סמית' חי בין השנים 1969 עד 2003. במהלך חייו, הוא שחרר 3 אלבומים עם להקת הרוק Heatmiser ו6 אלבומי סולו. סמית' ידוע כיום בעיקר מאלבומי הסולו שלו, כמו "Either/Or" ו"XO". הוא זכה להצלחה גדולה יחסית לאמן אינדי פולק, כאשר פריצתו למיינסטרים התרחשה כששיריו הופיע בסרט "סיפורו של וויל האנטינג": ביניהם Angeles, Between the Bars, Say Yes וMiss Misery (האחרון מהם נכתב במיוחד עבור הסרט ומופיע בסופו).
נחשפתי לראשונה לסמית' לפני ארבע שנים, בשיא מגפת הקורונה, כשיצא "Punisher" של פיבי ברידג'רס. שיר הנושא של האלבום נכתב על סמית', ולאחר ששמעתי הייתי חייב להבין למה ברידג'רס כל כך אוהדת אותו. משם התעמקתי באלבומים שציינתי קודם, ובנוסף אליהם "Figure 8" (שחוגג חצי יובל בשנה הבאה). לצורך העניין, התחלתי להרגיש שהבנתי בדיוק מה שברידג'רס רואה בו – זמר-יוצר יוצא דופן שהצליח לשלב לחנים גאוניים, רגש טהור במילים ומוזיקליות לא מהעולם הזה.
סגנונו של סמית' אקלקטי ומושפע ממגוון מוזיקאים, ממגוון תקופות. במהלך ההאזנה אליו, ההשפעה העיקרית הנשמעת לאזני הם הביטלס. סמית' שואב מהם השראה עצומה בכל הקשור לבניית השירים, לחן, הכפלת קולות הם דוגמאות למאפיינים שהוא שואב מהביטלס יחד עם השפעות של אמנים חדשים יותר. במרכז המוזיקה של סמית' נמצאת הגיטרה, שאפשר לראות בה בתור הכלי העיקרי שהוא כתב עבורה.
אפשר למצוא ביוטיוב מגוון ביצועים שלו בהופעות אקוסטיות – סמית' לבד עם הגיטרה שלו – מבצע שירים שהוקלטו עם להקה שלמה, ולפעמים אפילו עם תזמורת. למרות שהביצועים האלו על פניו "חלקיים" לעומת גרסת האולפן, בגרסאות האלו אפשר לראות את כשרונו המלא של סמית'. למרות שהוא היה רב-נגן לתפארת (אפשר לשמוע בהקלטות גם איך הוא מנגן על כלים כמו פסנתר, בס ותופים), זה נשמע באופן מובהק שהשירים נכתבו קודם כל עבור גיטרה. התפקידים שלו נשמעים שלמים, והוא מנגן בצורה המשלבת בד בבד טכניקות מקצב וסולו.
אלבומו האחרון, "From A Basement On The Hill", יוצא דופן בהשוואה לאחרים. אמנם הוא שוחרר כמעט שנה לאחר פטירתו בטרם עת, סמית' הספיק להקליט את כל מה שנכנס לאלבום. קצת לאחר מותו, משפחתו שכרו את שירותו של רוב שנאפף (מפיק של סמית' לשעבר) לעבוד ולמקסס על החומרים הגולמיים שהוקלטו. סמית' הותיר אחריו 50 שירים שהיו כמעט מוכנים, שחלקם רק היו צריכים הקלטת שירה סופית. משפחתו בחרו בדיוק איזה שירים לכלול בפרויקט האחרון, מתוכם נכנסו 14. מכאן, ארחיב על שירים אלו.
Coast To Coast / 5:33
שיר הפתיחה של האלבום מתחיל עם כינורות עמומים, ומהר מאוד נכנס למקצב רוק חזק המלווה גיטרות עם דיסטורשן. הגוון המוזיקלי של השיר מתאים יותר להשפעות של רוק כבד יותר ממה שסמית' ידוע עליהם, של להקות כמו לד זפלין. עבורי, משמעות השיר מתקשרת לתקופה האחרונה של סמית', בה היה מכור לסמים והתקשה להופיע – "כל דבר שאני אעשה, לא יהיה מספיק טוב בשבילך…".
Let’s Get Lost / 2:27
זו אחת הבלדות היפות ביותר של סמית' לדעתי. השיר מורכב מגיטרות אקוסטיות וקולו המוכפל של סמית' בלבד. המילים מדברות כיצד גם בפני אהבת אמת, סמית' חייב להתבודד ולדחוף את אהבתו הצידה. הוא פשוט לא מסוגל להישאר במקום אחד, ומכריח את עצמו למצוא כל פעם דרך חדשה. שם השיר בכך מטעה, הוא לא מזמין אף אחת ללכת לאיבוד איתו, אלא הולך לאיבוד לבדו.
Pretty (Ugly Before) / 4:45
זהו השיר היחידי באלבום ששוחרר כמו שהוא לפני מותו של סמית'. השיר יצא כסינגל באוגוסט 2003, חודשיים לפני מותו. המילים של השיר מדברים על להתמסטל – גם במפורש וגם בין השורות. רק באמצעות הסם, סמית' מרגיש מספיק יפה כדי להיות איתה. בפיקחות, הוא פשוט מרגיש מכוער. סמית' מתאר במילים מודעות לכך שזה הרסני, אבל עדיין ממשיך בדרך הזו.
Don’t Go Down / 4:34
סמית' לא חושש כאן להסתיר מלכתחילה מהו נושא השיר – קוקאין ("פגשתי אישה, כדור שלג מגיהנום", "אל תרדי, תישארי איתי", "סדוקה כמו פעמון החירות"…). אותן שורות יכולות גם להתפרש בתור זה שסמית' התאהב באישה שכמוהו מכורה לסמים. השיר הזה גם כן מתבסס בעיקר על גיטרות עם דיסטורשן. עדויות על חייו באותה תקופה מספרות של סמית' מספרות כי הוא הקשיב טי רקס – השפעת הלהקה מורגשת בסאונד של השיר הזה במיוחד.
Strung Out Again / 3:12
בשיר הזה, סמית' מתבונן על מקומו בתעשיית המוזיקה. הוא מתאר כיצד עשירי התעשייה סוחטים מאמנים כמוהו ונותנים צדקה כדי להראות מכובדים. המילים מראות שסמית' חשב שמקומו לצידם – הוא לא מצליח להשלים עם מי שהוא. עד הפזמון, השיר מלווה רק בגיטרות אקוסטיות, עד שנכנסות בכל הכוח מעין "חומה" של גיטרות חשמליות, בס ותופים.
A Fond Farewell / 3:58
אתחיל מלומר שזה לדעתי השיר הכי יפה באלבום. סמית' מדבר כאן על הפער בינו המסומם לפיקח והתוצאה היא פשוט מצערת, וזה מומחש בעיקר בבית האחרון. אפשר לפרש את הפזמון בין היתר כפרידה מהחיים בכלל, או כפרידה מסמים. השיר מלווה בגיטרות אקוסטיות, חשמליות ובס. אפשר לזהות בשיר תפקיד במהלך השיר של גיטרה חשמלית הפורטת "חצי-אקורדים" האופייניים לסמית' – פריטת שני מיתרים בגיטרה, טכניקה שסמית' משתמש בה כדי להעצים את השירים שלו.
King’s Crossing / 4:57
מילות השיר מפרידות בין סמית' לחייו באמצעות שימוש כבד במטאפורות. הוא מדבר על התדרדרותו לסמים ועל מצבו הנפשי העגום. עם השורה "Frustrated fireworks inside your head" נכנסים שאר הכלים הרגילים של סמית', בין היתר תופים שנשארים עד סוף השיר. השיר מסתיים עם מעין נבואה למותו עם החזרה של השורה "אל תתנו לי להיסחף".
Twilight / 4:29
השיר הזה מלווה מבחינה מוזיקלית בגיטרה אקוסטית, כאשר לקראת הסוף מצטרפים כינורות של מלוטרון (סוג של קלידים). המילים מתארות מערכת יחסים שבה שני הצדדים כבר משועבדים ליצר אחר – לסמים. השימוש בדמדומים ממחיש את נושא השיר, כאשר השעה הזו מתארת את החיים של הזוג בין הזמן שהם מתמסטלים.
A Passing Feeling / 3:32
השיר מתאר נפילה לתהום וחשיפת יופי שמעלים את הפחד רגע לפני האובדן. סמית' מבטא במילים הרס עצמי דרך שימוש בסמים, מה שמתוארים כהרסניים עבור הגוף והנפש, לצד המתנה ריקה לגאולה או הקלה שלא מגיעה. בדומה לשירים אחרים באלבום בנושא, גם השיר הזה מלווה בגיטרות כבדות. ברוב השיר נמצא גם פסנתר, בגוון מוזיקלי שדומה לשיר In The Lost And Found, אחד מהשירים מאלבומו הקודם.
The Last Hour / 3:27
סמית’ מציג במילות השיר סיום של מערכת יחסים מנקודת מבטו של מי שמרגיש לכוד בה, אך חסר את הכוח לסיים אותה בעצמו. הוא משקף תחושת ויתור לאחר שהשקיע מאמצים רבים בהארכת הקשר, עד שהפסיק לנסות לתקן את המצב. כמו שירים אחרים של סמית' באלבום, אפשר לפרש את מערכת היחסים הזו בתור זוגיות אמיתית של הזמר ו/או על היחסים שלו עם סמים.
Shooting Star / 6:01
השיר מתאר מערכת יחסים עם אישה שטחית שמונעת מהרצון להתבלט חברתית, תוך פגיעה בזולת. סמית' מבין שהקשר איתה חסר ערך, וכי הוא עצמו "כוכב נופל": קיום רגעי שנידון להיכבות במהרה, כשהשיר מרמז על תחושת כיליון פנימית והתמודדות עם מחשבות על סיום חייו.
Memory Lane / 2:30
נושאי השיר הם בדידות, חרדה וחסר אמון, ובהתמודדות עם פחד מחשיפה עצמית. סמית’ מתאר תקיעות נפשית, שבה הבידוד מגליש שוב למסלול של ייאוש ודיכאון.
Little One / 3:14
זהו שיר נוסף על התמכרות להרואין ככוח מפתה. המוזיקה מזכירה שיר ערש, המוביל את סמית' להאמין באשליה ש"מנה אחת נוספת" תספיק. ברקע עולה תחושה של השלמה עם המוות הקרב, כאילו הוא מתקשר איתנו המאזינים ממקום של שלווה אחרי סבל ממושך.
A Distorted Reality Is Now A Necessity To Be Free / 4:32
השיר האחרון באלבום מתאר מציאות מעוותת כהכרח לשרוד בעולם של צביעות ושחיתות. סמית' מציג שימוש בסמים או בריחה נפשית כמפלט מהכאב והתסכול, עם רמז אפשרי לכך שחופש אמיתי טמון במוות.
עשורים לאחר מותו הטרגי של אליוט סמית', השפעתו ניכרת במוזיקה של היום. מעבר לפיבי ברידג'רס שציינתי קודם, אפשר לשמוע את השפעתו גם על אמנים כמו פרנק אושן (שאפילו נתן לו קרדיט באלבומו "Blond"), לוסי דייקוס, ג'וליאן בייקר, ביבדובי, ביג ת'יף ועוד אמנים רבים שסגנונם נושק לאינדי-פולק.
עם המידע הזה, אפשר למצוא סימבוליות באלבום הסטודיו האחרון של סמית'. האלבום מגשר בין חייו למותו (גם אם זה לא נעשה בהכרח בכוונה), וגם מגשר בין ההשפעות המוזיקליות שלו לבין דור צעיר יותר של אמנים.
E.S. </3
