"אם את לא יכולה למצוא חבר, תיצרי לך חבר."
השורה הבאה נאמרת לדמות הנושא, מאי, בתחילת הסרט. למאי יש עין עצלה ופזילה, מאפיינים שמובילים לכך שאימה מכריחה אותה לעטות רטייה החל מילדותה. היא מתקשה במהלך כל חייה למצוא חברים, וחברתה היחידה היא בובת חרסינה בשם סוזי שממוסגרת בתיבת זכוכית – עוד דבר שאימה מעניקה לה בילדות. הסרט לוקח אותנו בדקות הראשונות החל מהילדות הישר למאי בבגרותה, והיא עובדת כעוזרת של וטרינר. היא עדיין מאוד בודדה, והחברה היחידה שיש לה היא סוזי הבובה. במהלך הסרט, היא מנסה ליצור חברויות חדשות למרות קשייה החברתיים בעקבות בדידותה.
הסרט "מאי" יצא בשנת 2002 ובוים על ידי לאקי מק'קי. משחקים בו אנג'לה בטיס, אנה פריס וג'רמי סיסטו בתפקידים הראשיים. מדובר בסרט אימה פסיכולוגית שמשלב גם מעט קומדיה והרבה מסרים חברתיים – בפרט איך חוסר סובלנות לשונות יכולה להפוך אותנו למפלצות.
למרות שעברו מעל שני עשורים מאז צאת הסרט (למרות שבעת יציאתו הסרט זכה לתגובות מעורבות), הרלוונטיות של "מאי" רק הלכה וגברה עם השנים. מסרים כמו בדידות, חוסר סובלנות, דימוי עצמי והציפיות של החברה מנשים נהיו עוד יותר אקטואליים.
הדמות הראשית, מאי, נשארת עם וואקום עצום בחייה שהצטבר בעקבות כל כך הרבה שנים של בדידות. היא זקוקה לוולידציה חיצונית על המראה שלה, למגע וחיבור אנושי – ובמהלך הסרט מרוב המחסור בדברים האלו היא יוצאת למסע עצמי. הקונפליקט מגיע מתוך ה"מוזרות" של מאי: אנשים לא ממש מקבלים אותה כמו שהיא. גם כשהיא מנסה להתאים את עצמה לציפיות חברתיות של אחרים, חוסר הקבלה רק הולך וגובר. התוצאה לסופת הרגשות שלה היא הרסנית ומטרידה, לכל הפחות.
אנג'לה בטיס מגלמת את מאי, ומביאה לתפקידה את כל הכישורים הנדרשים. עלילת הסרט סובבת סביב מאי, וההעמקה שנעשית בכך חיונית לצורך המסרים על בדידות. בטיס מצליחה ליצור ממאי דמות שניתן להזדהות איתה, לראות אותה כסימפטית – גם כשעלילת הסרט מתקדמת והתנהגותה מתדרדרת. ביצועה של בטיס משלבת גם אלמנטים משונים וגם אלמנטים מטרידים באיזון נהדר.
שני השחקנים הנוספים שציינתי קודם – אנה פריס וג'רמי סיסטו – מגלמים דמויות שמנהלות קשרים מסוימים עם מאי. סיסטו משחק יוצר קולנוע בשם אדם שמאי מתאהבת בו, ופריס משחקת שותפה לעבודה בשם פולי שמתאהבת במאי. באמצעות היחסים עם הדמויות האלה, הסרט בוחן נורמות חברתיות כלפי נשים.
אם אחזור לציטוט שפתחתי איתו את הרטרוספקטיבה, הוא לוקח אותנו הישר ל"פרנקנשטיין" של מרי שלי. דמותה של מאי היא ראי למפלצת של פרנקנשטיין: דמות מבודדת המנוכרת מהחברה. שתי הדמויות מתחילות את הסיפור עם כוונות טובות וחוות דחיה חברתית, שמעמיקה עוד יותר את הבדידות שלהן. הדחיה הזו מובילה את הדמויות לבצע מעשים קיצוניים.
אפשר גם לזהות אצל מאי שקווים משיקים לדמותו של וויקטור פרנקנשטיין. לשתי הדמויות יש אובססיה עם שלמות, והן מוכנות לבצע מעשים קיצוניים לשם זאת. מאי לכל אורך הסרט שמה לב לכך שאצל כל מי שהיא פוגשת, יש רק חלקים מושלמים, ולא בן אדם עם מראה מושלם. היא מעירה על התכונות האלו, כמו זרועות, צווארים, אוזניים וכפות ידיים.
הסרט "מאי" מצליח לשלב בין שחקנים מוכשרים, תסריט שנון וצילום יוצא דופן. אנג'לה בטיס, ג'רמי סיסטו ואנה פאריס מפגינים כימיה נהדרת על המסך, ומביאים את ההומור שבתסריט בצורה טבעית ואלגנטית. מבחינה ויזואלית, הסרט מרשים. האסתטיקה הכללית שלו גותית באווירת שנות האלפיים. הדירות של הדמויות גם כן מעוצבות בצורות מעניינות – כמו דירתה של מאי המזכירה את התקופה הרומנטית.
הסרט מתאר את הקושי למצוא את מקומך בעולם המבוגרים, שבו נראה שכולם מצליחים בקלות לצלוח את החיים – חוץ ממך. "מאי" בוחן בעדינות את הפער בין איך שהחיים "אמורים" להיראות לבין איך שהם מרגישים כשאתה לא בטוח איך להתמודד איתם.
נ.ב. – אחד השחקנים בסרט (מי שמשחק את הווטרינר) הוא קן דוויטיאן, ששיחק מאוחר יותר את המפיק אזמאט בגאטוב ב"בוראט".
