האם יש קווים שאסור לחצות באימה? סרטי “טריפייר” בוחנים את גבולות הז’אנר ואת סיבולת הקהל

אזהרת תוכן: הכתבה הבאה תכיל תיאורים גרפיים של אלימות.

רוח רעה שוררת בשנים האחרונות באינטרנט וברחבי העולם – הרוח הרעה של ארט הליצן. הדמות הזו פרצה מתוך סדרת סרטי האימה "טריפייר" (Terrifier) של הבמאי האמריקאי דמיאן לאון (Damien Leone). לדברי הבמאי, הקונספט של הדמות התחיל כהמחשה של ליצן מבחיל המטריד נוסעות בתחבורה ציבורית. דמותו של ארט הליצן התחיל את דרכו בשני סרטים קצרים, שנאספו לתוך סרט האנתולוגיה "All Hallows’ Eve" מ2013. לאחר מכן, לאונה יצא לקמפיין מימון המונים לטובת הפקת סרט קולנועי מלא המתמקד בארט הליצן. מהמהלך נוצר "טריפייר", שיצא ב2016 עם תקציב זעום של 35 אלף דולרים בלבד. שנתיים לאחר מכן, הסרט הופץ בארצות הברית בשירות נטפליקס, משם התחיל לצבור פופולריות נרחבת. הסרט קיבל אז בעיקר הערכה בקרב מעריצי קולנוע קיצוני (Extreme cinema).

בעקבות הצלחת "טריפייר", לאונה יצא לקמפיין מימון המונים נוסף, במטרה לגייס 50 אלף דולרים עבור סרט המשך. הקמפיין בסופו של דבר גייס מעל 250 אלף דולר, והצילומים לסרט ההמשך החלו בשנת 2019. הסרט היה מיועד לצאת ב2020, אך נדחה בשנתיים בגלל מגפת הקורונה. עד שסרט ההמשך יצא, הפופולריות של הסרט גברה, וניתן היה לראות עלייה.

הסרט המקורי כיכב במגוון רשימות של "סרטים מטרידים" (Disturbing movies), ואפשר היה להבחין בהתלהבות גבוהה לקראת שחרור סרט ההמשך. ההתלהבות הזו באה לידי ביטוי בשחרור הסרט, כאשר מדי שבוע הוא זכה להקרנות ביותר ויותר אולמות קולנוע – לא רק בארצות הברית, אלא גם ברחבי העולם. "טריפייר 2" הצליח להכניס מעל 15 מיליון דולר, ואפשר היה כבר אז להכתיר את ארט הליצן בתור נבל האימה הכי אייקוני מאז גוסטפייס מתוך סדרת "הצעקה".

בחודש האחרון, "טריפייר 3" יצא ברחבי העולם (אמנם לא בארץ), לאחר שהופק בתקציב של 2 מיליון דולרים בלבד. כבר בסוף השבוע הראשון שלו, הסרט הכניס מעל 30 מיליון דולרים ברחבי העולם. אם עד עכשיו זה לא היה ברור, "טריפייר" כבר נהפך רשמית לפרנצ'ייז ברמה של "הצעקה", וכבר חודש לפני הפצת הסרט השלישי – הבמאי לאונה הכריז על סרט רביעי (בקצב הנוכחי שלו, אפשר להעריך שהסרט יצא בעוד שנתיים).

לקראת יציאת הסרט השלישי, התעורר דיון לגבי הגבולות בז'אנר האימה – בעיקר בכל הקשור להצבת קווים אדומים. הדיון החל עוד לפני שאף נשמה צפתה בסרט המלא, מכיוון שהטיזר של "טריפייר 3" רמז על כך שחלק מהקורבנות של ארט הליצן יהיו ילדים. בעקבות הדיון הזה, ובכלל מחסור בסיקור הנושא בארץ, את כתבה זו אקדיש לטובת הצגת סרטי "טריפייר" בצורה יותר נרחבת, וגם לטובת דיון עם ניואנס בשאלות אתיות סביב סדרת הסרטים.

קודם כל, חשוב לי להציג מה שלדעתי הוא אחד הדברים המהותיים לאהוב ב"טריפייר". מדובר בסרטי אימה סלאשר, בהם חלק ניכר מהעלילה זה הרציחות של ארט הליצן. הסרטים משלבים גם את סגנון הספלאטר, בהם יש דגש נוסף על גור ואלימות גרפית. על פניו התיאור הזה נשמע רגיל יחסית לז'אנר. מה שמייחד את סרטים אלו הם ארט עצמו. מדובר בליצן דומם, שידוע בעיקר מגילומו של דייויד הווארד תורנתון החל מ"טריפייר" של 2016.

–

תורנתון הוא פנטומימאי מקצועי, וזה מתבטא במשחק שלו. חלק מהעניין לדעתי בסרטים האלו מגיע מהדרך שבה תורנתון משלב את האלימות הקיצונית עם משחק קומי ביותר. בכל סצנת רצח, אפשר לראות כמה ארט הליצן בגילומו של תורנתון נהנה – בין אם זה בשפת הגוף, הבעות פנים, תנועה, או כל אלמנט אחר בביצוע שלו. בכך, נוצרת חוויה קולנועית ששמה אותך על קצה הכיסא מבחינת אלימות גרפית קיצונית, שמשולבת עם קומדיה שמכריחה אותך לצחוק מזה.

אפשר לסמן את יציאת הסרט "All Hallows' Eve" משנת 2013 כנקודת התחלה לדרכו הקולנועית של ארט הליצן. בניגוד לסרטים הבאים בסדרה, ארט מגולם כאן על ידי מייק ג'אנלי. בסרט הזה, ארט מקבל תדמית אחרת מהקונספט המקורי שתיארתי, והתפתח למעין ישות על-טבעית. עלילת הסרט מתמקדת בשרה, בייביסיטר של שני ילדים בליל כל הקדושים. במהלך הערב, הם מוצאים קלטת וידאו מסתורית שמכילה מספר סרטונים קצרים. כשהם צופים בקלטת, הם מגלים שארט הליצן מופיע בכל אחד מהסרטונים הללו.

ארט הליצן מופיע ככה או אחרת בכל הקטעים, בנוסף לשדים זדוניים וחייזרים – מה שהופך את הסרט הזה להיות די שונה מהאתוס שלאחר מכן נוצר עבור ארט. אמנם מדובר בסרט לא איכותי במיוחד, עם משחק די גרוע – אך דמותו של ארט הליצן הייתה חביבה על קהל סרטי אימה אינדי, מה שמוביל אותנו לסרט שבפועל מתחיל את הפרינצ'ייז "טריפייר".

"טריפייר" מ2016 מחזיר את ארט הליצן לרעיון המקורי של לאונה, ועלילתו מתמקדת במרדף של ארט אחר שתי צעירות בליל כל הקדושים. כבר מתחילת הסרט, אפשר לראות כי ארט הליצן כאן בן אדם לכל דבר, כאשר הסצנה הראשונה מציגה אותו מתארגן לקראת הערב. עוקב אחר שתי הצעירות שיוצאות ממסיבה לתוך פיצרייה ורודף.

המשחק והעלילה כאן הן לא נקודות חוזקה של הסרט. מה שבעיני הופך אותו למוצלח הוא רק ארט הליצן. במשך 80 דקות, אפשר לראות אותו מטריל אנשים בסצנות קורעות מצחוק, ולאחר מכן הוא מתחיל לרצוח אותם באכזריות. הסצנה האהובה עלי מתוך הסרט היא יחסית בתחילתו, כאשר ארט עושה מגוון פרצופים ופוזות כדי להרתיע את שתי הדמויות הראשיות. הסרט ידוע לשמצה בעקבות אחת הרציחות, בה ארט מנסר לחצי ולאורך את אחת הדמויות שתלויה הפוך.

על פניו, סצנת הניסור נשמעת גרוטסקית, בטעם רע וקשה מאוד לצפייה. למרות כל אלה, מה שהופך את הסצנה לצפייה הוא דווקא המשחק המבריק של תורנטון. בזמן שהוא מבצע את המעשה הנורא, ארט נראה משועשע ומבודח, כאילו הוא פשוט נהנה מרגע של בידור קליל. הדיסוננס בין האכזריות של המעשה לבין ההתנהגות המשועשעת של ארט יוצר אצל הצופה תחושות מעורבות: מצד אחד זעזוע ואדרנלין מהאלימות הקשה, ומצד שני הנאה מהביצוע הקומי המושלם של הדמות.

בנוסף, נדמה שהסרט מנסה ללכת בין הטיפות ולבדוק אצלנו עד כמה אנחנו מוכנים לראות את הדמויות סובלות. מהבחינה הזו, הסרט לא שונה מאוד מסרטי "פורנו עינויים" כמו סרטי ההמשך של "המסור" – רק שהקומדיה מבדילה את "טריפייר" מסרטי אימה אחרים.

ראוי לציין את הבעייתיות של הסצנה הזו מעבר לתוכן הגרפי ונוראי שבה. הבחירה של לאונה מעוררת תהייה לגבי מה העמדות של הבמאי/יוצר לגבי נשים – מדוע הוא בוחר דווקא שדמויות הנשים יהיו אלו שיחוו הכי הרבה סבל בסרט? לדברי הבמאי, לא הייתה לו כוונה ליצור סרט מיזוגני, והוא רואה את האלימות הקשה כנגד נשים כדרך להעצים את הרוע של ארט הליצן. אני אישית לא קונה את זה. הדבר לא הופך את לאונה למיזוגן, אלא את היצירה שלו למעט בעייתית.

מכאן עולה שאלה מורכבת יותר לגבי הציפיות שלנו מאמנות. האם המוסריות של סרט צריכים להיות פקטור בלגיטימיות שלו? דעתי האישית היא שלא, עד גבול מסוים, ולדעתי "טריפייר" לא חוצה אותו. אין לסרט אמירה מובהקת שלנשים כדאי או מגיע למות ככה. ההתמקדות של הסרטים האלו בקורבנות נשים נדמית לי פחות כסלידה של לאונה נגד נשים, אלא יותר השראה שלו מתוך ז'אנר הסלאשרים של שנות השמונים, כאשר סרטים אלו לדעתי הרבה יותר מיזוגניים מזה.

–

"טריפייר 2" ממשיך הישר אחרי הראשון, ועלילת הסרט מתמקדת במאבקה של סיינה שו (בגילומה של לורן לאברה) כנגד ארט הליצן. בניגוד לסרטים הקודמים, יש כאן עלילה מושקעת יותר המלאה בסימבוליזם של קרב אלוהי של טוב נגד רע. האלמנטים העל-טבעיים שארט הליצן התחיל מהם חוזרים כאן, כשישות זדונית מחזירה אותו לתחייה. דמותה של סיינה זוכה להעמקה, בניגוד לדמויות הראשיות בסרט הקודם. התסריט מתאר את אישיותה וגם מציגה אותה כדמות עוצמתית.

אורכו של הסרט עצום לעומת הקודמים, והוא כמעט שעתיים וחצי. במהלך כל הזמן הזה, הסרט מציג לעומק את משפחתה של סיינה. חיי המשפחה שלה קריטיים לעלילה. הצופים מקבלים רמזים לגבי הקשר שלה לארט הליצן ולטראומות מעברה. כתיבת המשפחה נעשית בצורה טובה, בזמן שלאונה מספר בראיונות שהוא ביסס אותם על משפחתו האמיתית. הבמאי שאב השראה מחייו האישיים: דמות האם מבוססת על אמו (שתיהן אימהות חד-הוריות), ודמותה של סיינה נוצרה בהשפעת אחיותיו.

מאז יציאת "טריפייר 2", דמותה של סיינה הפכה למהוללת בקרב מעריצי הסרט. לאונה עצמו השקיע המון מחשבה עבור דמותה, כשהוא (ובכלל העלילה של הסרט הזה) ישב עליו שנים רבות לפני כתיבתו והפקתו. אפשר לראות בסרט הזה את החזון האמיתי של לאונה עבור סרט של ארט הליצן, ורטרואקטיבית לסמן את "טריפייר" מ2016 כמבחן עבור הצלחת הדמות. בעוד שמהות הסרט הראשון הוא בעיקר בסצנות הרציחות, העלילה על סיינה היא מהותית באותה מידה בסרט השני.

אין בזאת לומר שהאלימות איכשהו פחתה כאן. ב"טריפייר 2" נמצאת סצנה עוד יותר ידועה לשמצה מזו שתוארה קודם, בה ארט הליצן מענה ורוצח לאט לאט את אחת הדמויות בחדר השינה שלה. הסצנה בשלמותה מאוד ממושכת (בסך הכל חמש דקות), כאשר היא מחולקת לשניים. החלוקה הזו לדעתי הופכת אותה להיות יותר נסבלת לצפייה. אין בה שום גבול לסדיזם והרוע הטהור של ארט הליצן, והסצנה רק נהיית יותר ויותר גרועה כל עוד היא מתמשכת.

הסצנה הזו מחזירה אותי לדיון הקודם בדרך שבה סרטי "טריפייר" מציגים אלימות נגד נשים. אמנם המסקנות שלי לא השתנו בעקבות סצנת חדר השינה, זה עדיין מצער לדעתי שלאונה בוחר אקטיבית שהסצנות הרצח הגרועות ביותר יהיו של נשים. מנגד, עומדת דמותה של סיינה. היא מייצגת חוזק, חוסן אישי, והיא לא מוכנה לוותר במאבקה נגד ארט הליצן. בנוסף, סיינה גם מהווה התפתחות של דימוי "הנערה האחרונה" (Final girl) של העידן המודרני של סרטי אימה. סיינה צריכה לעבור מבחנים רוחניים, ובעזרת חרב בעלת כוח אלוהי היא תצטרך להביס את ארט הליצן, שהופך כאן להיות שילוב של ישות על-טבעית ובן אנוש.

מיד לאחר יציאת הסרט, סיינה הפכה לדמות אייקונית. לאחר הופעה בסרט אחד בלבד, היא הייתה מהוללת בקרב המעריצים. בניגוד לנערות אחרונות אחרות (כמו לורי סטרוד מ"ליל המסכות"), שבדרך כלל ששורדות בקושי, סיינה צריכה להילחם בארט בעוצמה רבה. סיינה צריכה לעבור מבחן רוחני כדי להיות ראויה להילחם נגד ארט. לשם כך היא עוברת שינוי ממשי. התחפושת שלה משתדרגת וכוללת כנפי מלאכים וחרב בעלת כוח מיסטי. בנוסף, התכונות האישיות שלה מוסיפות עומק לסרט. הקשר המורכב עם אמה וההגנה על אחיה הקטן ג'ונתן מעשירים את הדמות. זאת למרות שחלק ניכר מהסרט מתמקד ברציחות של ארט הליצן.

"טריפייר 3" יצא לאקרנים לפני שלושה שבועות. הוא ממשיך את העלילה של הסרט השני, כאשר סיינה וג'ונתן צריכים להתמודד מחדש עם ארט הליצן ששוב קם לתחייה. כמו שהטיזר שציינתי בתחילת הכתבה רמז, הסרט אכן מציג את ארט הליצן רוצח ילדים – אמנם המעשה עצמו נעשה מחוץ למסך. אני רואה בהחלטה לא להראות ישירות את המעשים הנבזיים האלה בתור הדרך של הסרט ללכת בין הטיפות ולשמור על האיזון בין להציג מעשים נוראיים לבין ליצור סרט שעדיין אפשר לצפות בו.

–

העלילה הפעם מתרחשת בזמן חג המולד, בניגוד לסרטים הקודמים שהיו במהלך ליל כל הקדושים. כמובן שארט הליצן לבוש לעיתים קרובות כסנטה קלאוס. סיינה וג'ונתן מתקשים להתמודד עם האובדן שחוו בסרט הקודם, כאשר סיינה נמצאת במסגרות למען בריאות הנפש וחווה אשמת שורדים, וג'ונתן מנסה לדחוק את העבר כשהוא בלימודים אקדמיים. מצטרפים לעלילה משפחה של האחים שו – דודים ובת דודה צעירה שמעריצה את סיינה, ואינה מודעת למאורעות הסרט הקודם.

“טריפייר 3” מתקן שתיים מהבעיות העיקריות שלי עם הסרט השני. ראשית, אורכו משמעותית קצר יותר והוא שעתיים. זה אמנם ארוך לסלאשר, אבל הסרט זורם הרבה יותר טוב. שנית, נדמה שלאונה מבצע "תיקון" לייצוג הבעייתי של נשים. חלק מסצנות הרציחות הנוראיות הן של דמויות גברים. הבולטת מביניהן מתרחשת בסצנת מקלחת, בה ארט הליצן מנסר גבר מהמפשעה עד הראש. לדעתי, הסצנה הזו תהפוך מאוד בקרוב להיות אייקונית. חוץ מזה, שיפור נוסף שנעשה ב"טריפייר 3" היא שהרבה יותר מזמן המסך מוקדש להטרלות של ארט הליצן. סצנה בולטת במיוחד מתרחשת בבר, בה השעשועים של ארט מצטברים לאחת הסקוונצות המצחיקות ביותר שלו.

התקציב הגדול יותר ב"טריפייר 3" מורגש מאוד. קודם כל, הסרט צולם עם עדשות אנמורפיות הרבה יותר איכותיות שנותנות תחושה נוספת של סרטי שנות השמונים. בנוסף, יש הרבה יותר מיקומים והאפקטים עוד יותר משכנעים. מעבר לזה, סצנות הרצח עצמן הן הרבה יותר קיצוניות באופן כללי, תוך שמירה על היצירתיות של כל אחת ואחת. כמו בסרטים הקודמים, אין חזרתיות בסצנות הרצח, כאשר ארט הליצן תמיד מוצא דרכים סדיסטיים חדשים לפרק את גוף האדם. בסך הכל, "טריפייר 3" מצליח להיות הסרט הכי אפל עד כה בסדרה, וגם הכי מצחיק בפער. זה הסרט האהוב עלי בפער בינתיים, והוא מתעלה בקלות על “טריפייר 2” (שגם אותו די אהבתי).

סדרת "טריפייר" מהווה תופעה ייחודית בנוף הקולנוע העכשווי. בעוד שרבים מסרטי האימה המודרניים מנסים להתרחק מהסגנון הראוותני של סלאשרים משנות השמונים, סרטי "טריפייר" מאמצים את הסגנון בחום ומעלים אותו לרמה חדשה. הסדרה מצליחה לאזן בין אלימות קיצונית לבין הומור, ובכך יוצרת חוויה שמושכת את הצופה בין דחייה להנאה. דמותו של ארט הליצן מגלמת את הדואליות הזו באופן מושלם – היא מצחיקה ומזעזעת בו-זמנית, ומזמינה את הקהל להתמודד עם תחושות מנוגדות אלו.

סדרת סרטי "טריפייר" מהווה גם עדות לכוחו של קולנוע עצמאי בעידן הדיגיטלי. מסרט שהופק בתקציב של 35 אלף דולר בלבד, הפרנצ'ייז צמח להיות תופעה תרבותית משמעותית, עם בסיס מעריצים נלהב ברחבי העולם. ההצלחה הזו מראה שיש עדיין מקום לקולנוע שמוכן לקחת סיכונים ולדחוף את הגבולות, גם אם זה אומר לעורר מחלוקת. אי אפשר להתכחש להשפעת הסרטים על הז'אנר ועל האופן שבו מתייחסים לגבולות הקולנוע.