דברי פתיחה
שלוש שנים לאחר אלבומיו האחרון, טיילר דה קריאייטור (Tyler, The Creator) חוזר למרכז העניינים עם אלבומו החדש “CHROMAKOPIA”. בדומה לאלבומים הקודמים שלו, גם כאן טיילר מאמץ מעין זהות חדשה כדי ליצור נרטיב אלבומי – בדומה ל”IGOR” מ2019.
הנושאים העיקריים ב”CHROMAKOPIA” מדברים על המתח שבין בריחה מאחריות לבין התמודדות עם השלכות של החלטות קשות בנושאי הורות, אהבה, זהות עצמית ותמותה.
למרות שהאלבום מכיל נרטיב די ברור, אחד הדברים שמבדילים את “CHROMAKOPIA” לעומת “IGOR” הם הנוכחות של אמנים מארחים. האלבום החדש מכיל אירוחים של, בין היתר, דניאל סיזר, סקסי רד, ליל ויין, סקולבוי קיו ודואיצ'י. עם זאת, הנוכחות של אמנים אחרים לא מקטין מהנרטיב שמדבר על טיילר עצמו.
הנרטיב של האלבום מחולק לכל מיני שלבים. בארבעת השירים הראשונים באלבום, טיילר פותח בצורה קצבית. טיילר חי בשאננות ונמצא בזוגיות עם מספר נשים. האלבום לוקח תפנית אפלה כשטיילר פוגש את ג'יין, והיא נכנסת להיריון שלא בכוונה. השניים דנים באפשרות להפלה, ובסופו של דבר נפרדים בעקבות ההפלה. משם, האלבום ממשיך לסיפורה של ג'ודי וטיילר. גם מערכת היחסים הזו אינה פשוטה, בעוד שהשנים נפרדים לזמן קצר – כאשר טיילר מגלה שהיא חולה בסרטן.
האירועים האלה מכניסים את טיילר למשבר אישי, והוא מנסה לברוח מהמציאות הקשה דרך בילוי במועדונים. המהלך לא צולח, והמשבר שלו מתפתח לכדי מחשבות על חייו החומריים – לעומת חברים שלו שחיים יותר ב“צניעות“ ועם משפחות. טיילר מבקר את אימו שרוצה נכדים, מה שגורם לו למשבר נוסף בעקבות הקשיים שלו עם הורות.
ארבעת השירים האחרונים מראים כי יתכן שג'יין לא עשתה הפלה, ועברה לחיות בלונדון עם התינוק. הגילוי הזה גורם לטיילר להתבונן חזרה על ילדותו, ולנסות להבין יותר טוב את אביו – שטיילר לעולם לא פגש ולא נכח בחייו. טיילר צריך להשלים עם זה שיתכן שגם הוא אב לילד, שגדל ללא אבא.
מכאן, אקדיש את שאר חוות הדעת הזו לסקור כמה מהשירים שבלטו לי בהאזנות של “CHROMAKOPIA”.
Sticky (featuring GloRilla, Sexyy Red and Lil Wayne) / 4:15
הפעם הראשונה שהקשבתי ל“CHROMAKOPIA” הייתה בנסיעה ברכב ללימודים. שום דבר לא הכין אותי לשיר הזה. אמנם הוא מתחיל בצורה יחסית מינימליסטית , עם ביט המורכב משריקה חוזרת וקולות רקע – ככל שהוא מתקדם ההפקה נהיית יותר ויותר גרנדיוזית. מתווספים כלי הקשה, אפקטים, כלי נשיפה ועוד. הבתים של האמנים המארחים מאוד קצרים, מה שנותן לפזמון להופיע הרבה פעמים במהלך השיר.
אם היה נדמה שההפקה הגיעה לשיאה בבית של ליל ויין, השיר ממשיך ולהתעצם עוד יותר עם הרֶפְרֵן של טיילר: “Better find a mop, it’s getting sticky in this bitch“. מתחיל אז ליין של כלי נשיפה נמוכים, והבית הבא של טיילר מלווה בבסים חזקים יותר ממה שהיה קודם בשיר – עד שחוזרים כלי הנשיפה. לקראת סוף הבית, גם קלידים (עם סאונד שמאוד אופייני למוזיקה של טיילר) מצטרפים להפקה.
Take Your Mask Off (featuring Daniel Caesar and LaToiya Williams) / 4:13
הסוף של “סטיקי“ מתחבר בצורה חלקה לשיר הזה. שם השיר מתאר את הנושא שלו, על הורדת ה“מסכה“ שלך (במובן החברתי). טיילר מתאר כיצד אנחנו משתמשים במסכות כדי להחביא את עצמנו – עד שבבית הרביעי והאחרון הוא מתחיל לציין איך הביקורת שלו כלפי החברה מופנית גם כלפי פנים. זו בדיוק החומריות שתיארתי לפני כן בחוות הדעת. דבר זה מעיד על שאיפותיו של טיילר לחיות בצורה צנועה יותר.
טיילר מתאר בבית האחרון את מצבו הבריאותי והנפשי הלקוי, את הטעויות שלו בקריירה, את הבעייתיות שלו בתוך מערכות יחסים, את התחושה שהוא כל הזמן מתחזה ובורח מהאמת, ולבסוף לא מרגיש שהוא מקבל את ההכרה שמגיעה לו. הכל מסתכם בחזרה על הפזמון שמדבר על למצוא את עצמך, רק שהוא הפעם מופנה גם לטיילר עצמו ולא לאנשים אחרים, במעין רגע של חשבון נפש.
Balloon (featuring Doechii) / 2:34
זהו השיר השני מסוף האלבום, בו טיילר עושה רפלקציה על הקריירה שלו והצלחתו. ההפקה של השיר נשמעת אף ילדותית וחיובית, בהתאם לגילוי בשירים האחרונים כי יכול להיות שיש לו ילד. הביט סובב ארפז' שמקבל משמעות חדשה מהר מאוד – כל שינוי הרמוני באקורדים מוסיף לו עומק מוזיקלי. המילים בשיר מדברות גם על הקוויריות של טיילר, שגם דואיצ'י ממחישה בבית שלה.
I Hope You Find Your Way Home / 4:29
השיר האחרון באלבום מחזיר אותנו לרפלקסיה העצמית של טיילר – והוא מגיע למסקנה שהוא לא מוכן להיות אבא. הוא מבין שיכול מאוד להיות שאבא שלו חווה תחושות מאוד דומות לאלו של טיילר. הפקת השיר רגועה ומאפשרת לבתים של טיילר לבלוט. נוסף על כך, אין אירוחים שאיכשהו יסיתו את הדעת מטיילר. השיר מסתיים עם איחולים מאמא של טיילר – שמאוד גאה בו ורוצה שהוא ימשיך יצליח.
דברי סיכום
ב”CHROMAKOPIA”, טיילר דה קריאייטור מציב אותנו בעולם של ניגודים. אמנם המילה כרומה מביעה רְוָיָה של צבעים, המרכיב השני של שם האלבום מזכיר במכוון את המושג סֶפְּיָה (Sepia) שבא לידי באפרוריות של עטיפת האלבום. באלבום הזה, טיילר מציג לנו עולם שלם של ניגודים – בין אם הם פנימיים או חיצוניים. הוא דן במעשים שלו, מגלה דמיון לא רצוי עם אביו – ומשלים עם זה.
מבחינת ההפקה, טיילר כרגיל יוצר שירים שנשמעים נפלא. החל מאלבומו ”Flower Boy” ניתן היה להבחין בשיפור מתמיד באיכות ההפקה, ובאלבומו האחרון טיילר מגיע לשיא חדש. שירים כמו ”Sticky” הפילו לי את הלסת, וטיילר עדיין משלב בכתיבת השירים הרמוניה ואקורדים ייחודיים. גם אם הוא לא עושה ראפ, תמיד אפשר להבחין בסגנון המיוחד של טיילר.
נוסף על הכל, טיילר הצליח לאחד נושאים מגוונים לכדי נרטיב קוהרנטי ומרגש על החיים שלו. המעברים בין השירים כל כך חלקים, שהאלבום מרגיש לעיתים כאילו אין בו תפרים. מדובר באלבום חוויתי שפשוט כיף לשמוע.
