מהדקה הראשונה של הסרט, "אמיליה פרז" לא חושש להסתיר מהקהל בדיוק איזה סגנון הובא למסך. מדובר במחזמר מלודרמטי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל עדיין מספק ריגושים לאורך כל הדרך. הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר מביא את הכישרונות שלו מתחום האקשן לכדי סרט שבו סצנות המוזיקה מחליפות את הפעלולים.
העלילה מספרת על ריטה, עורכת דין בפרקליטות במקסיקו. יום אחד היא מקבלת שיחת טלפון מסתורית עם הצעה לעבודה רווחית ביותר. היא נפגשת עם ראשת קרטל, שהיא אישה טרנסג'נדרית בארון. היא מבקשת מריטה לסייע לה בשלבים האחרונים בתהליכי התאמה מגדרית – ובכלל להיעלם מעולם הפשע כדי להפוך לאישה שרצתה להיות כל חייה. ראשת הקרטל לשעבר מאמצת זהות חדשה בתור אמיליה פרז, ומבקשת שוב את עזרתה של ריטה כדי להתאחד עם ילדיה.
אחד הדברים שהכי בלטו לי בצפייה ב"אמיליה פרז" היה הליהוק של דמות הנושא. בניגוד לסרטים רבים אחרים שעוסקים בחוויה הטרנסג'נדרית, כאן לוהקה אישה טרנסית לתפקיד. קרלה סופיה גסקון משחקת את דמותה לפני ואחרי עזיבת הקרטל – עם כל מה שנדרש. איפור, תלבושות, ריקודים, שירה, הכל. הביצוע של גסקון היה מבין המרשימים בסרט, בעוד שהיא הצליחה להביא לתפקיד את המורכבות של דמות שצריכה להתמודד עם העוולות שעשתה כראשת קרטל ולהמשיך הלאה בחיים.
חשוב לציין שהדמות המרכזית היא בכלל לא אמיליה פרז, אלא ריטה. מגלמת אותה זואי סלדנה, וזו הפעם הראשונה שבה היא משחקת במחזמר. בדומה לגסקון, גם סלדנה מביאה לתפקיד את כל מה שנדרש. דמותה מהווה ראי ומשקל נגד לאמיליה, כאשר היא צריכה להתמודד במשך הסרט עם עוול שיצרה בעברה כעורכת דין בפרקליטות מושחתת.
הדמות השלישית בחשיבותה היא ג'סי דל מונטה, אשתה לשעבר של אמיליה – שחשבה שהיא מתה. ג'סי מגולמת על ידי סלינה גומז. דמות נוספת שראוי לציין היא אפיפניה, מאהבת של אמיליה, שאותה מגלמת אדריאנה פאז. ארבעת השחקניות שציינתי זכו יחד בפסטיבל קאן האחרון בפרס השחקנית הטובה ביותר.
דבר נוסף שהיה מאוד משמעותי במשחק של קרלה סופיה גסקון היא היכולת שלה להמחיש את ההבדלים בדמות שלה – לפני ואחרי ההתאמה המגדרית. בראיון, גסקון תיארה שהסרט לא צולם כלל באופן כרונולוגי, וכי היו ימי צילומים שבהם עשתה סצנות מאוחרות בסרט יום אחרי סצנה מהמערכה הראשונה. גסקון ממחישה את הניואנסים הקטנים בשינוי אישיותה של אמיליה – בין אם זו הפתיחות והשמחה שיש לה כשהיא חיה כאישה, או המופע הגברי האבסורדי כשהיא עדיין חיה כגבר.
הכתיבה מוסיפה פיוטיות לאמיליה. במערכה הראשונה, היא מסבירה שהמציאות הכריחה אותה להיות בן אדם נוראי כדי לשרוד בעולם הפשע המקסיקני. כאשר אמיליה חיה כאישה, נדמה שהיא מנסה לכפר על חטאי העבר. זה מוסיף דואליות לתפקידה, שלפעמים מתערבבת. למרות שגסקון תיארה את הצילומים כאילו היא שיחקה שתי דמויות שונות, הן לפעמים מתאחדות באישיות שלהן.
סרטיו הקודמים של הבמאי ז'אק אודיאר כוללים בין היתר את דרמת הפשע "דיפאן" מ2015 (שזכתה בזמנו בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן) ואת המערבון "האחים סיסטרז". עם "אמיליה פרז", אודיאר גם הוא מבצע את הבכורה שלו בז'אנר. אודיאר מצליח לתרגם את היכולת שלו לביים סצנת אקשן לתוך השירים. במקום כוראוגרפיה של קרבות למיניהם, השירים ב"אמיליה פרז" הם לעיתים קרובות בסגנון מקסימליסטי עם תפאורה גרנדיוזית, הרבה רקדנים, מוזיקה עוצמתית ועוד.
השירים משרתים את העלילה, וגם נשמעים מצוין כשירים בפני עצמם. שלוש מתוך ארבע השחקניות הראשיות – סלדנה, גסקון וגומז – מקבלות זמן מסך רב וגם הרבה שירים. הן נשמעות מצוין למשך כל הסרט. חשוב לי לציין שוב את הביצוע יוצא הדופן של גסקון, בהקשר הזה בגלל היכולת שלה לשחק עם קולה כדי להמחיש את ההבדלים בין אמיליה לפני ואחרי החיים כאישה מחוץ לארון.
אורכו של הסרט מעל שעתיים, ואין זה מורגש כלל. לפני שצפיתי בסרט, הייתי באותו היום בשלוש הקרנות אחרות. כבר די התעייפתי, אבל בכל זאת הסרט עד כדי כך הלהיב אותי שלא יכלתי להוריד את העיניים מהמסך – וגם לא חשתי בצורך להסתכל לראות מה השעה.
מעבר לתסריט, הרבה מזה מגיע גם מתוך עריכת הסרט. העורכת היא ג'ולייט וולפלינג, שעבדה עם הבמאי אודיאר בכמה וכמה סרטים שלו. הסצנות תמיד זורמות היטב. בין אם מדובר בסצנות שירים עם קאטים מהירים, או סצנות יותר דרמטיות שמאפשרות לעלילה לרגש את הצופה.
עם זאת – כאן נמצאת גם הטענה היחידה שלי ל"אמיליה פרז". בסצנות בודדות לאורך הסרט, היו כמה קאטים שחשו שהם לא במקום וטיפה הוציאו אותי מתוך החוויה. בעיני, זה פלא שבתוך סרט עם עלילה כל כך קיצונית, מצאתי רק טענות מאוד קטנות.
אולי הדבר הכי מרשים ש"אמיליה פרז" עושה כסרט זה לגרום לצופה להרגיש. מדובר כאן ברגשות עצומים. הסרט יודע לעבור בין ז'אנרים – מחזמר, דרמה, פשע, קומדיה – ועדיין לשמור על קוהרנטיות. כתיבת הדמויות, כולל דמויות בעלות מוסר מפוקפק כמו הדמות הנושא, נעשתה בצורה שמאפשרת לצופה להזדהות ולהביע אמפתיה רבה. שלושת הדמויות הראשיות, בלי קשר לפוזיציה שלהן בעלילה, תמיד מרגישות אמיתיות.
רגשות הענק שהסרט מקדם אפשר לדעתי לראות בדמותה של אמיליה. העבר שלה כראשת קרטל אפילו כמעין אלגוריה למציאות הקשה לחיים עם דיספוריה (חוסר התאמה בין המגדר לבין הגוף). חייה של אמיליה כל כך אומללים שהיא צריכה לעשות מופע ראוותני של גבריות שמוביל אותה לוותר על מוסר אנושי בסיסי. דווקא כאישה, היא יכולה סוף סוף לחיות גם בהתאם למגדר שלה – וגם בהתאם למוסר שתמיד רצתה לחיות לפיו.
אין לי כמעט מילים רעות לומר על "אמיליה פרז". כל הנפשות המעורבות – הבמאי/תסריטאי ז'אק אודיאר, שחקניות כמו קרלה סופיה גסקון וזואי סלדנה, העורכת ג'ולייט וולפלינג, הצלם פול גיום ועוד – תרגמו למסך סיפור אדיר המשלב בין סגנונות מגוונים. בכל רגע מתרחש משהו מעניין על המסך, בין אם הוא ברמת הויזואליות או ברמת הטקסט. מעל הכל, הסיפור עצמו מצליח לרגש המון, שזה בעיני הדבר הכי חשוב שסרט צריך לעשות.
המלצתי לצפות ב"אמיליה פרז" מופנית לכל אחד ואחת. מדובר באחד הסרטים המיוחדים של השנה, ולדעתי האישית אחד הטובים.
