כשהתחלתי לצפות לראשונה ב"מואנה", הופתעתי לגלות על עצמי שכבר הכרתי את רוב השירים. מצד אחד, זה נכון שעברו כמה שנים טובות מאז יציאת הסרט – אך נמנעתי ממנו עד לאחרונה. אין לי סיבה טובה לכך, פשוט לא יצא לי לצפות בו. הסרט ישר קנה אותי בקסם שנקרא לין-מנואל מירנדה. אין מה לעשות, אני שבוי לשירים שלו בכל יצירה שראיתי – בין אם זה פרויקטים שלו המחזמר "המילטון" או הסרט "אנקנטו".
השירים שלו ב"מואנה" עובדים פשוט נפלא. תמיד נהניתי לשמוע אותם, גם מבלי לצפות בסרט לפני. בין אם זה חשיפה באמצעות בת משפחה ששמעה את הפסקול בלי הפסקה למשך קיץ שלם, או שירים שנהיו ויראליים. עם זאת, בעת הצפייה בסרט השירים מקבלים תפקיד מהותי בעלילה ומשרתים אותה היטב.
אם אחזור לעלילת הסרט, שמספרת על מסע ימי של דמות הנושא בדרכה להציל את העולם, היא החזיקה מעמד די יפה. לטעמי האישי, "מואנה" נשען יותר מדי על קלישאת "הכול אבוד" – סצנות שבהן נראה שהדמויות בנקודת שפל, אך זה עובר מהר מאוד. הקלישאה נפוצה בסרטי ילדים באופן כללי, אך בסרט הזה היא מקבלת שימוש מרובה למדי. העניין בעיקר פוגע במערכה השלישית של הסרט, שעסוקה בעיקר בקלישאה במקום לקדם את העלילה העיקרית.
באופן כללי, המערכה השלישית היא הבעיה העיקרית שלי עם הסרט – ומה שאני מקווה שישתפר בסרט ההמשך. בשתי המערכות הראשונות העלילה סוחפת וזורמת (משמעות כפולה בכוונה) יפה מאוד. קצב העלילה יורד משמעותית במערכה השלישית – שיש לה גם פחות מהקסם שהיה קודם. היא מכילה פחות שירים, פחות מיקומים מרהיבים… עם זאת, שיא העלילה בדקות האחרונות של הסרט מאוד חזק וסוגר יפה את הסיפור.
למרות שזה לא שיא העלילה, בעיני השיא של "מואנה" הוא ללא צל של ספק הסצנה עם טמטואה. מדובר בנבל כריזמטי להפליא ועם עיצוב מהמם. יותר מכל, שיר הנבל שלו הוא לדעתי שיר הנבלים הטוב ביותר בכל סרט דיסני אי פעם. "Shiny" פשוט נשמע אדיר, כמו הדמות ששרה אותו. ג'מיין קלמנט מכניס לטמטואה אישיות כל כך חזקה ומהפנטת, ושר נהדר על הדרך. אין לי מילה רעה לומר על זה. מבחינתי, אפשר להקדיש סרטים שלמים עבור הדמות המדהימה הזו.
שתי הדמויות הראשיות, מואנה ומאווי, מקבלות מערכת יחסים מאוד מבדרת. התסריט נותן לשתי הדמויות מרחב מספק להתפתחות. בין אם מדובר במואנה שלומדת להאמין בעצמה, או במאווי שמכיר בטעויות שלו ולומד להיות קצת יותר צנוע. עם זאת, בגלל שצפיתי לפני כן בסרט "אנקנטו", היו לי ציפיות קצת גבוהות מדי. אין בתסריט מסר חזק במיוחד, או דמויות מורכבות שעוברות מסע אישי אדיר.
מה שכן יש ל"מואנה" להציע זה עולם ענק שמלא בחיים. עצם זה שהפכו את האוקיאנוס לדמות זו לדעתי החלטה מדהימה מבחינת הכתיבה. האוקיאנוס לא משרת כדאוס אקס מכינה (Deus ex machina, פתרון פתאומי שפותר באופן מלאכותי את העלילה) אך העובדה שהוא בעל כוח עצום מעידה על כתיבה משובחת.
"מואנה" מציע סיפור לא מורכב, וזה בסדר. יש בסרט שירים נפלאים, אנימציה מהפנטת, עלילה יפה והרבה הומור. בין אם זה כל האישיות של מאווי, או סצנת המחווה ל"מקס הזועם: כביש הזעם" – תמיד יש לסרט משהו להציע. אחזור ואומר שהשירים פשוט ברמה עילית. מעבר לשיר "Shiny" שכתבתי עליו לפני, גם שירים נוספים כמו "You’re Welcome" ו"How Far I’ll Go" מהממים ובלתי נשכחים.
השירים האלו לא היו עובדים אלמלא צוות הדיבוב. אאולי'אי קרוואליו ודווין ג'ונסון עשו עבודה נהדרת בדיבוב. בין אם זה סצנות יותר מרגשות או בשירים – תמיד אפשר לשמוע את ההשקעה האדירה שלהם והכימיה המיוחדת שנוצרה ביניהם לאורך כל הסרט. מכאן, כל מה שנשאר זה לקוות שסרט ההמשך לא יאכזב.