ביום שישי האחרון, הדבר האחרון שציפיתי לשמוע הוא זה שקנדריק למאר משחרר אלבום חדש. כבר קרוב לעשור הראפר הרגיל אותנו למרווחי זמן מכובדים בין האלבומים שהוא מוציא. אמנם עברו כבר מעל שנתיים וחצי מאז האלבום המלא הקודם, “Mr. Morale and the Big Steppers“, השנה הייתה סוערת מאוד עבור קנדריק. חידוש המריבה שלו עם דרייק הניב שירים ענקיים כמו “Not Like Us“, שהוא ספציפית גם מועמד ללא מעט פרסי גראמי (כולל שיר השנה). בנוסף לזה, חמש שנים ארוכות בין “DAMN“ לבין “Mr. Morale“.
לאלבום החדש קוראים “GNX“, והוא מחווה להיפ-הופ מהחוף המערבי (West coast) ולג’י-פאנק (G-funk). מדובר כאן באלבום הכי קצר של קנדריק, ואורכו קצת פחות משלושת רבעי שעה. יש לאלבום שני מפיקים עיקריים. הראשון הוא Sounwave, שהתחיל לעבוד עם קנדריק כבר ב2011. זהו האלבום הראשון שבו הוא מעורב בהפקת כל השירים. המפיק השני הוא לא-פחות מג’ק אנטונוף, שידוע בעיקר מעבודתו עם זמרות פופ כמו טיילור סוויפט ולנה דל ריי. אנטונוף התחיל לעבוד עם קנדריק השנה, כשהפיק את “6:16t in LA “.
מעבר למשך האלבום, דבר נוסף שמייחד את אותו הוא הקונספט המופשט. עד כה, האלבומים של קנדריק תמיד כללו קונספט גדול. בין אם זה ההתבגרות ב“Good Kid“, או הרטרוספקטיבה הטיפולית ב“Mr. Morale“. ב“GNX“, הקונספט מתמקד במחווה הסגנונית שתוארה לעיל. תוך כדי האזנה, אפשר לזהות את ההשפעה של המריבה עם דרייק בכתיבה, גם אם היא לא מוזכרת במפורש באף שיר.
אולי הקישור המובהק היחיד שנמצא באלבום החדש זה בשיר “squabble up“, שהוא בפועל גרסה מלאה לקטע הקצר בתחילת הקליפ של “Not Like Us“. קודם כל, העובדה שקיבלנו את השיר הזה מהווה תקדים נוסף אצל קנדריק. לאורך כל הקריירה שלו, הראפר חשף קטעים קצרים לשירים שלא יצאו מאז בקליפים. עבורי, המקרה הכי בולט של התופעה היה בקליפ של “Alright“. כבר קרוב לעשור השיר המלא לקטע לא ראה אור יום. זהו השיר השני באלבום, והוא נשמע בהפקה שלו כמו משהו שנלקח היישר משנות התשעים. הסינטים הגבוהים, הבס הפאנקי והסאמפל משנות השמונים – כולם נותנים לשיר סאונד נוסטלגי ומקפיץ.
לאורך האלבום, יש שני שירים בהם מתארחת הזמרת SZA. היא וקנדריק מתאימים באנרגיה אחד לשני בצורה כל כך יפה, שגורמת לי לתהות למה לא קיבלנו שיתופי פעולה של השניים מאז 2018 עם “All the Stars“. בניגוד לשיר הקודם, בשירים החדשים SZA מקבלת תפקיד יותר משמעותי. זה ניכר במיוחד בשיר השלישי לאלבום, “luther“, בו היא עושה הרמוניות עם קנדריק.
השיר הרביעי לאלבום הוא “man at the garden“, שנשמע כאילו זה יכול היה להיות חלק מהאלבום “DAMN“ – גם מבחינת ההפקה וגם מבחינת הכתיבה. השיר מתאר את הפילוסופיה של קנדריק, והוא טוען שמגיע לו את כל מה שהוא עבד כל כך קשה למענו.
שיא האלבום לדעתי נמצא בשירים “reincarnated“ ו“tv off“. השיר הראשון מבינם מסמפל את הביט של “Made N*****t“ של טופאק – ובכך מחזיר אותו לתחייה בצורה יפה. המילים מדברות על אמנים שחורים שקנדריק מרגיש חיבור אליהם, ורוצה ללמוד מטעויות העבר שלהם. התוצר נשמע פשוט מדהים.
“tv off“ פחות אינטרוספקטיבי, והוא חזרה לסגנון של שני השירים המקפיצים בתחילת האלבום. מה שמייחד אותו הוא המבנה, כאשר השיר מתפתח ומשתנה לגמרי אחרי בערך שתי דקות (מאסטרד!!!!!). לקראת סוף השיר, מתארח הראפר Lefty Gunplay. לא משנה מה קורה בשיר, או באיזה חלק הוא, ההפקה תמיד נשמעת עצומה.
בפועל, יש באלבום הזה רק שני שירים שלא אהבתי. הראשון מבינם הוא שיר הנושא, בו מתארחים שלושה ראפרים הרבה פחות מוכרים מקנדריק. הפקת השיר מעוררת אי-נוחות, והמילים יהירות. השיר השני הוא “peakaboo“, שלדעתי מאוד גימיקי. יש בו המון חזרתיות במילים, וזה מייגע, למרות שהשיר פחות משלוש דקות.
היו שני שירים נוספים שלא ריגשו אותי יותר מדי – “hey now“ עם Dody6, ו“dodger blue“. בשיר הראשון, הוורסים של קנדריק מרגישים חסרי השראה. ההפקה של Mustard מצוינת. ב-“Dodger Blue“ יש שלושה ראפרים מתארחים. הבתים עם קנדריק נשמעים טוב, אבל השאר די חסר רושם.
חוץ מארבעת השירים האלו, אהבתי מאוד את שאר האלבום. השירים היחידים שלא ציינתי קודם הם “heart pt. 6“, א“gloria“ עם SZA והשיר הראשון באלבום “wacced out murals“. המשמעותי מבין אלה הוא לדעתי “heart pt. 6“. קודם כל, זאת הפעם הראשונה בה שיר מהסדרה הזו מופיע ברשימת השירים של אלבום של קנדריק. הסדרה הזאת בדרך כלל יוצאת כסינגלים לקראת אלבום חדש, והם מהווים נרטיב משלהם לעומת אלבומי הקונספט. שנית, אחד משירי הדיס של דרייק כנגד קנדריק נקרא “The Heart Pt. 6“, וכאן נראה שקנדריק מנכס את הסדרה לעצמו. הוא הוציא את השיר בכל זאת, ושינה את הפורמט בכך שהשמיט את המילה “the“ והפך את כל האותיות לקטנות.
סביר להניח שכל השירים באלבום “GNX“ הוקלטו בשנה האזרחית האחרונה, מה שהופך את התוצר למרשים עוד יותר. לעומת האלבומים הקודמים של קנדריק, שהייתה להם כמות נכבדת של שנים להתבשל, הראפר הצליח כאן להוציא אלבום שרובו הגדול מבריק. בשבוע האחרון, מצאתי את עצמי חוזר מספר פעמים לאלבום, וכחוויה שלמה הוא לא נמאס. השירים מתחברים זה לזה בצורה יפה, וכולם מייצרים גם מחווה לסגנונות הראפ ממערב ארצות הברית, אך הרבה מהם משרתים גם כמחווה לאזור בכלל – במיוחד קומפטון.
אולי הדבר שהכי מייחד את החוויה של לשמוע את האלבום הזה הוא השפעתו של המפיק ג’ק אנטונוף. גם כשיש שירים שהם מחווה מאוד ספציפית, כמו “reincarnated“, הסאונד נשמע חדשני וייחודי, אף שהשיר מבוסס על שיר משנות התשעים. הכי חשוב מכל, זה שהאלבום גם נשמע טוב. כל הקשור להנדסת הסאונד, מיקס וכיוצא בזה נעשה בקפדנות. האלבום נשמע מצוין בכל מכשיר ששמעתי אותו. זה אולי לא האלבום הכי טוב של קנדריק, אבל הוא לא נופל מהציפיות שלי לראפר בשום צורה.
