אחרי קריירה מצליחה בתחום סדרות הטלוויזיה, דנה מודן פורצת לתחום הקולנוע עם סרטה "הנכס". הסרט מבוסס על הרומן הגרפי מאת אחותה, רותו מודן. העלילה מספרת על רגינה ומיקה, סבתא ונכדה, בגיחה לוורשה בעקבות נכס שהמשפחה אבדה בשואה. רבקה מיכאלי ושרון סטרימבן מגלמות את התפקידים הראשיים. בגלל עצם התרחשות הסרט בפולין, משתתפים בסרט גם השחקנים הפולנים אנדג'ה סאוורין ופיוטר פאצ'ק. אורי הוכמן מגלם קרוב משפחה רחוק של רגינה.
הסרט דן בנושאים כבדים שדיברו אליי באופן אישי. כל משפחתה של רגינה שנשארו בפולין נרצחו בשואה, והסיבה שהיא עדיין בחיים היא בגלל עלייתה ארצה בתקופת המנדט. נושא נוסף בסרט הוא רדיפת האהבה, גם אם היא נדמית אסורה. רגינה פוגשת לראשונה את אהבת הנעורים שלה לאחר שבעים שנה, ומיקה מתאהבת באמן פולני. למרות הנושאים המורכבים והאפלים לעיתים, התסריט (אותו ערך לא פחות מאבי נשר) מלא בהומור שחור ומצליח גם לרגש את הצופה.
שתי השחקניות הישראליות ושני השחקנים הפולנים ביצעו את תפקידיהם ב"נכס" היטב. ראשית, יש לציין כי רבקה מיכאלי, למרות גילה המבוגר, למדה במיוחד את השפה הפולנית עבור הסרט. המבטא שלה משכנע, ההגייה נשמעת כמו השחקנים הפולנים, והכי חשוב – היא מדברת בצורה שמרגישה אותנטית. אמנם שרון סטרימבן לא למדה שפה במיוחד עבור הסרט, הדיאלוגים שלה באנגלית עם המבטא הישראלי היו מציאותיים עבור הדמות שהיא גילמה. מיכאלי וסטרימבן הפגינו בביצועיהן מנעד רגשי רחב, וגם הביאו לידי ביטוי את ההומור השנון של התסריט באופן מוצלח.
למרות שדמותו של אנדג'ה סאוורין לא זוכה לזמן מסך רב, השחקן מנצל היטב כל דקה. מאחורי דמותו עומדת מורכבות רבה בנוגע לקשרו עם משפחתה של רגינה – וסאוורין ממחיש את הכל בביצועו. פיוטר פאצ'ק מגלם דמות פשוטה יותר, אך ממחיש יפה את הרומנטיקה וההומור בדמותו. ביצועו מצליח לגרום לקשר של דמותו עם מיקה להרגיש אותנטי.
מבחינה טכנית, "הנכס" עשוי היטב. הצילומים יפים, ולעיתים מזכירים את סגנונו של ווס אנדרסון. רוב הפסקול מורכב משירים קלאסיים, של אמנים כמו עוזי נבון ומולי דרייק. השירים הישראליים מתאימים לעלילה וגם מזכירים לנו שלמרות התרחשות הסרט בפולין, זה עדיין סרט על דמויות ישראליות.
למרות שמצאתי הרבה מה לאהוב בסרט, היו שני היבטים בתוכו שלא מצאו חן בעיני. הראשון מביניהם היא נוכחותה של דמות משנית שהצפייה בה הייתה מייגעת. היה נדמה שמטרת הדמות הייתה להוסיף הומור לסרט, אך הוא לא הצחיק אותי בכלל, אלא רק הטריד. בנוסף, שתי המערכות האחרונות של הסרט מסתמכות לעיתים קרובות על קלישאות של חוסר תקשורת בין הדמויות, ומצבים בהם נדמה כאילו מערכת היחסים אבודה, כדי לקדם את העלילה. ניתן היה להגיע לאותן נקודות היעד בסיפור ללא ההיבטים האלו. אורכו של "הנכס" הוא קרוב לשעתיים, והסרט יכול היה להיות יותר טוב אם היו חותכים ממנו בערך רבע שעה.
"הנכס" הוא סרט שאולי לא ידבר לקהל רחב (או צעיר במיוחד), אבל הוא ברובו הגדול מצא בעיני חן. שילוב הנושא הראשי על השבת רכוש אבוד מהשואה, יחד עם סיפור האהבה וההומור השחור, הוא לדעתי מוצלח. הסרט מרגש, מצחיק, והכי חשוב – מבדר. מדובר כאן בבכורה קולנועית מרשימה מצד הבמאית דנה מודן. מכאן, מעניין אותי מה יהיו צעדיה הבאים של הבמאית בתחום הקולנוע.
