אזהרת טריגר: הטקסט מתמקד בסרטים העוסקים בתקיפה מינית
"יופי מסוכן" נראה כמו סרט מהפכני מהשנה האחרונה – הוא הצליח להביא לשיח הציבורי את ז'אנר האימה הגופנית (Body horror). זאת אפילו בקנה מידה של הערכות שיהיה מועמד בטקסי האוסקר הקרובים, כאשר האקדמיה ידועה בחוסר כבוד לז'אנר האימה באופן כללי. יש לציין ששיח כזה לא נראה מאז סוף שנות השמונים, עם הרימייק של הבמאי דייוויד קרוננברג לסרט "הזבוב" עם השחקן הענק ג'ף גולדבלום.
למרות כל האהדה הזו, נראה שסרט הביכורים של הבמאית הצרפתייה קוראלי פארז'ה נשאר מאחור בשיח הרחב. בטקסט הקרוב אנסה לשכנע אותך, הקורא/ת, להקדיש 110 דקות ולצפות בסרט "נקמה" מ2017.
העלילה מספרת על צעירה בשם ג'ניפר, שטסה למדבר מרוקו עם מושא הרומן הנוכחי שלה, ריצ'רד, בעל הון המבוגר ממנה שיש לו אישה וילדים. יום לאחר הגעתם לווילה המדברית, מצטרפים אליהם יום מוקדם יותר שני גברים חמושים במטרה לצאת עם ריצ'רד למסע צייד במדבר. כעבור לילה, אחד הגברים אונס את ג'ניפר. הם משאירים את ג'ניפר למותה – אחרי שמפילים אותה מצוק והיא משופדת מעץ. ג'ניפר אוזרת כוחות, ויוצאת למסע תגמול כנגד אותם גברים שפגעו בה.
על פניו, העלילה נשמעת כמו סרטי "אונס ונקמה" כמו "אני יורקת על קברך". ההשוואה נראית קרובה יותר כי שני הסרטים חולקים תבנית עלילה עקרונית. אישה שורדת אונס ונוקמת באכזריות נגד הגברים שפגעו בה. הייחודיות של "נקמה" נובעת מכך שהסרט דווקא לוקח השראה מסרטי נקמה באופן כללי.
השיוך של "נקמה" לאימה הוא מאוד בעייתי. אין בסרט אלמנטים הנועדים להפחיד או להקפיץ את הצופה. "נקמה" דווקא יותר דומה לסרטי אקשן של במאים כמו טרנטינו עם סרטים כמו "להרוג את ביל", או בכלל סרטים כמו "משחק הדמים" (הראשון עם רמבו). "נקמה" שווק מראש עם סרטי אימה. בכורתו העולמית הייתה במסגרת אירועי לילה של פסטיבל טורונטו, ולאחר מכן הופיע בעיקר בפסטיבלים שנועדו לאימה/פנטזיה.
בראיונות, הבמאית פארז'ה עצמה אומרת את הדברים האלה. היא מציינת מקורות השראה נוספים כמו "מקס הזועם" המקורי ו"דואל" של ספילברג. פארז'ה אפילו שוללת קשר בין סרטה לבין "אני יוקרת על קברך", למרות הדמיון העלילתי והשם הפרטי הזהה של גיבורות שני הסרטים. בעיני, ההבדלה הזו מוצדקת ביותר, משום שסגנונם של שני הסרטים שונה לחלוטין.
ישנם שלושה מאפיינים המייחדים את "נקמה". הראשון הוא הסגנון הקולנועי של פארז'ה, שראינו השנה היטב ב"יופי מסוכן". השני הוא מחווה לקולנוע הנקמה, כמו ההשוואות העקרוניות שתיארתי קודם. השלישי הוא הקצנת הסגנון, והפיכת הסרט למדמם ביותר.
כל הקשור לעיצוב הסאונד המוגזם ומטלטל, המסר המוחצן בתסריט, הסמליות המוצהרת, והסגנון הצילומי ב"יופי מסוכן" נמצאים ב"נקמה". מבחינת הסאונד, כל יריית רובה מרעידה אותך. כל פגיעה בדמויות זוכה לאפקטיביות נוספת באמצעות הסאונד. פארז'ה מרבה להשתמש בסמליות חייתית בסרט, בעוד שהוא משווה את ג’ניפר לחיית טרף שהופכת לטורף. היא מאמצת סמל של נשר על גופה, המסמל שחרור וניצחון. האישה שעד כה נראתה כמו חפץ עבור גברים הופכת את הסטטוס קוו. אויביה הגברים מתחילים לפחד ממנה, ואף האנס שלה מקבל תדמית של לטאה. מבחינת הצילומים, הסרט מרבה להשתמש בתקריבים קיצוניים על מנת להעצים את הגועל. זה יכול להיות פיו הלועס של אחד הגברים כשהוא מתעלם מאונס, או פציעות גרפיות ומדממות.
ניתן לזהות בין "נקמה" לבין "משחק הדמים" דמיון רב בעלילה, ואף לראות את ג'ניפר כדמות מראה לג'ון רמבו. שתי הדמויות עוברות עוול עצום עצום בתחילת הסרטים, ונמלטות לתוך אזור פרוע בו הן מבצעות את נקמתן. בעוד שרמבו חווה הזיות ופלאשבקים לטראומות ממלחמת וייטנאם, ג'ניפר נרדפת על-ידי מי שפגעו בה גם נפשית וגם בעולם החומרי. ההבדל המהותי בין הדמויות הוא כוחן הפיזי. רמבו הוא לוחם עטור כבוד שאין לו כמעט אתגר בנקמתו, לעומת ג'ניפר שצריכה להתאמץ יותר ממנו. הבדל נוסף הוא ביחס של טוב ורע, כאשר ב"נקמה" היחס הינו אבסולוטי לעומת "משחק הדמים".
אמנם ההבדל הזה ביחס הכוחות של הדמות הראשית נמצא גם ב"אני יורקת על קברך", פארז'ה נמנעת מהרבה מהמאפיינים האחרים של סרטי "אונס ונקמה". המאפיין הראשון/הבולט הוא סצנת האונס הממושכת ונצלנית, שהרבה פעמים שמה דגש על נקודת מבטו של האנס והופכת את הסצנה מעט פורנוגרפית. סצנת האונס ב"נקמה" היא קצרה, ומדגישה את נקודת מבטה של ג'ניפר. אין בה שום מאפיין שמהלל את המעשה המתועב.
אולי הדבר שהכי מבדיל את "נקמה" מסרטים מסורתיים בז'אנר הוא כמות הדם. פארז'ה משתמשת בדם ופציעות בסרט בצורה לא ריאליסטית, אך זאת במכוון. זה בסופו של יום חלק מסגנונה הקולנועי המקסימליסטי, בדומה למה שראינו ב"יופי מסוכן". דמויות יכולות לשפוך ליטרים של דם ולהמשיך הלאה בחייהן. נדמה שמטרתה לא להציג את האלימות בצורה מסורתית, אלא להשתמש בגרפיות הזאת כדי לזעזע את הצופה.
הדבר מזכיר את הסגנון של טרנטינו, במיוחד כמו ב"להורג את ביל" שהוזכר קודם. האלימות ב"נקמה" היא מאוד מסוגננת וגובלת בפנטסטית. בכל הקשור לפגיעה פיזית, פארז'ה לא מאפשרת לנו כצופים להתעלם ממה שקורה. כל חדירה של חפץ זר לגוף מקבלת משקל, ולעיתים זוכה לתקריבים. זה תמיד מזעזע, במיוחד כשזה קורה לג'ניפר, אך זה גם מקבל פקטור אף מבדר כשזה קורה לגברים. למרות כל הגרפיות, הסרט עדיין ניצן לצפייה (Watchable), בדומה לסרטים גרפיים של טרנטינו. ההפרדה בין מה שקורה בסרט לבין המציאות מאוד ברורה, ועוזרת להכיל את כל הזעוות שנמצאות במסך.
כמו שצוין בתחילת הטקסט, הדבר שהכי חשוב לי שיקרה לך, מי שקורא/ת, זה שתקבלו השראה לראות את הסרט "נקמה". נכון לציין שזה לא סרט שיתאים לכל צופה, אך הוא לדעתי נגיש יותר ממה שנדמה. מדובר בסרט מרתק, שמספק כמעט שעתיים מלאות באדרנלין. הצפייה הראשונה שלי הייתה מאוחר בלילה, ולא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים, למרות העייפות.
מעבר למחווה שהוא מהווה לקולנוע הנקמה העשיר, "נקמה" גם יכול לשרת כנקודת מבוא מצוינת לקולנוע קיצוני, בפרט סרטי הזרם הקיצונות הצרפתית החדשה (סרטים כמו "בפנים" עולים לראש) או אפילו סרטי נקמה מזרח-אסיאתיים (כמו "שבעה צעדים" או "לפגוש את השטן"). המלצתי רלוונטית במיוחד אם אהבת את "יופי מסוכן", ואת הסגנון המיוחד שלו, משום שהסרטים חולקים הרבה מאפיינים סגנוניים.
