היסטוריית הקולנוע בשלושים השנים האחרונות מלאה באדפטציות לא מוצלחות של משחקי הוידיאו. החל מ"האחים סופר מריו" שיצא ב-1993, עד "בורדרלנדס" שיצא השנה. אחרי שנים רבות שבהן החברה/האולפן פיתחו סרט של "סוניק הקיפוד", אי שם ב-2018 הציבור הרחב נחשף לראשונה לעיצוב הדמות האייקונית, והזדעזע כקולקטיב. תגובת הנגד הייתה כל כך חזקה שיצרה מה שבעיני אפשר לכנות כתקדים, כאשר הסרט נדחה בחצי שנה כדי "לתקן" את העיצוב. לקראת תאריך היציאה המקורי בנובמבר 2019, הטריילר שוחרר מחדש, העיצוב של סוניק הפך ליותר נאמן למקור, והתגובה הציבורית הייתה אוהדת. רגע לפני מגיפת הקורונה, הסרט הראשון יצא במה שכבר אפשר להגדיר כפרנצ'ייז.
אציין מראש שאני רחוק מלהיות קהל היעד לסרטים של "סוניק". אני לא בגיל המתאים, ולא שיחקתי אף פעם ברצינות במשחקי הוידיאו. כל האינטראקציה שלי עם הדמות הייתה הידיעה על קיומה, ולשחק עם הדמות ב-"סופר סמאש ברוס". עם זאת, מצאתי את עצמי משלים לאחרונה את שני הסרטים שיצאו עד כה ואפילו נהנה מהם לא מעט.
הסרט הראשון מתחיל בסיפורו של סוניק (אותו מדובב בן שווארץ), שנאלץ להימלט מביתו לכדור הארץ. הוא חי בבדידות כעשור, עד שהוא מוצא את עצמו נרדף על ידי ממשל ארצות הברית, בהובלת דוקטור רובוטניק (ג'ים קארי). סוניק מתאחד עם שוטר מקומי בשם טום (ג'יימס מרסדן) כדי לעזור לו להימלט. איכשהו, למרות כל העבודה בדקה התשעים כדי לשנות לחלוטין את העיצוב של סוניק, יצא סרט די מהנה. הוא מלא בהומור שאמנם ילדותי, אבל עדיין מבדר. סגנון הסרט הוא מעין שילוב של הרפתקה בדיונית ו-"סרט חבר'ה" (Buddy comedy).
יש בסרט הראשון הרבה מה לאהוב. אתחיל מזה שהוא לא ארוך מדי, מה שעוזר לו להימנע מכל מיני קלישאות עלילתיות שחוקות כמו סצנת "הכל אבוד". הדינמיקה בין סוניק לטום מבדרת, כאשר הם עוברים כמה שלבים בקשרם – החל מעוינות, חברות ועד יחס אב-בן. ג'ים קארי מהמם בתפקידו, ומביא את מלוא המשחק הפיזי והשיגעון המצופה ממנו. הוויזואליה הכללית נראית טוב, והעבודה שעשו בטווח זמן מאוד קצר בתיקון של סוניק מרשימה ביותר. מעבר לזה שהוא נראה טוב, כל הקשור לתזוזה והבעות הפנים נעשה בקפידה. אילו הסרט לא היה עושה את הדברים האלו בצורה טובה, זה היה יכול להרוס את חוויית הצפייה – מה שבסוף לא קרה. זה לא צילום מופתי, אך זה לכל הפחות מהנה.
הסרט השני, שיצא ב-2022, לדעתי מהווה קצת ירידה באיכות לעומת הראשון. העלילה מתרכזת בעיקר בהרפתקה של סוניק עם/מול דמות ממשחקי הוידיאו המקוריים. מצטרפים לעלילה טיילס ונאקלס. רוב הסרט מתרכז בסצנות שמרגישות יותר מנותקות מהמציאות בהשוואה אל הסרט הראשון – בעוד שטום חסר ברוב העלילה. ניכרת התחושה שהסרט השני מנסה להתקרב למשחקי הוידיאו המקוריים. הרבה סצנות מעוצבות כמו מה שאני מכיר מהמשחקים. הדבר המשמעותי ביותר הוא דווקא המדובב של נאקלס, אידריס אלבה, שמוסיף המון הומור באמצעות הדיבוב הרציני והקר שמנוגד לשאר מרכיבי הסרט שילדותיים ומשעשעים. בנוסף, המשחק של ג'ים קארי נשאר כיף כמו בסרט הקודם.
סרטי "סוניק" הצליחו לחסוך מעצמם גורל שהיה נראה מוכתב מראש. למרות ה"קללה" שיש נגד אדפטציות למשחקי וידיאו (במיוחד לאור הזעזוע הראשוני שהסרטים קיבלו ב-2018), יצאו שני סרטים מאוד כיפיים ומבדרים. הם הצליחו לדבר אלי בתור מי שלא הכיר את המשחקים, ונראה שהם גם מדברים לציבור המעריצים של המשחקים. שני הסרטים לא לוקחים את עצמם ברצינות, ופונים אל הקהל בגובה העיניים. נראה שיוצרי הסרט (שנשארו קבועים בכל הסרטים, כולל השלישי שעתיד לצאת בקרוב) קשובים לקהל ועושים עבודה מיטבית כדי ליצור סרטים קלילים ומהנים לצפייה. מעולם לא ציפיתי לומר את זה, אבל אני ברצינות מחכה לסרט השלישי, וממליץ לצפות בשני הסרטים שיצאו עד כה.
