כאב אמיתי
מאז שנחשפתי לסרט זה בפסטיבל סאנדנס לפני כשנה, הוא עורר בי עניין רב. ראשית, הופתעתי לגלות כי ג'סי אייזנברג חתום עליו כבמאי ותסריטאי. שנית, "כאב אמיתי" אף זכה בפרס התסריט המצטיין בפסטיבל היוקרתי.
עלילת הסרט שבתה את לבי מן הרגע הראשון. במרכזה ניצבים שני בני דודים יהודים (ג'סי אייזנברג וקירן קאלקין), המתאחדים לאחר שנים של קשר רופף במסע מורשת בפולין. השניים מצטרפים לקבוצה מאורגנת, שם הם פוגשים מגוון דמויות מרתקות, כשבסיום המסע הם עתידים לבקר בביתה של סבתם, ניצולת שואה.
זכיית הסרט בפרס התסריט ראויה בהחלט. העלילה משלבת באופן מיטבי את סיפור התקרבותם של בני הדודים, את מסעם בעקבות השואה, דמויות משנה מרתקות והומור מדויק ורגיש. הסרט אף מעלה שאלות פילוסופיות מעמיקות אודות מהות הכאב, כפי שמרמז שמו. חרף הנושאים הכבדים, הצפייה בו מהנה ונוגעת ללב. משחקם המשובח של אייזנברג וקאלקין מעניק לסרט נשמה יתרה.
יום באמסטרדם
מה מתרחש כאשר שתי נשים המבקשות להימלט מחיים קודרים נפגשות על אדמה זרה? סרטה של רוני קידר, "יום באמסטרדם", מציע תשובה מקורית לשאלה זו – צריכה משותפת של פטריות הזיה.
הגיבורות הן רות מתל אביב (נעמה עמית) וזואי מלונדון (נל בארלו). במהלך הסרט, הקשר ביניהן הופך אינטימי יותר ויותר, והשתיים רוקמות יחד חוויה בלתי-נשכחת. ככל שהעלילה מתפתחת, נחשפים סיפוריהן האישיים של רות וזואי. הסרט רווי בהומור משועשע ונטול יומרות, שהצליח להצחיק אותי פעמים רבות.
אף שרוב הסרט משעשע ומהנה, חלקים משמעותיים ממנו מתמשכים יתר על המידה. יתרה מזאת, במערכה השלישית מופיעות סצנות המשחזרות דיאלוגים שכבר הוצגו קודם לכן. בנוסף, סצנות השירים, חרף איכותן הטכנית הגבוהה, ארוכות מדי. למרות שאורכו של הסרט קרוב למאה דקות, דומה כי ניתן היה לקצרו בכחצי שעה. עם זאת, "יום באמסטרדם" הוא בהחלט יצירה חווייתית ומהנה.
הבורג שחסר לי
סרט התיעוד החדש של הבמאית ניצן טל מביא את סיפור חייו של רפאל לומס. בעקבות ניסיון התאבדות, רפאל מחפש נתיב חדש בחייו תוך התמודדות עם אתגרי בריאות הנפש, ומוצא מפלט בביטוי כאבו דרך יצירה אמנותית. הסרט משלב ראיונות מרתקים עם רפאל, בני משפחתו, עמיתיו ופסיכיאטרית מומחית בתחום.
ציר מרכזי בתהליך השיקום של רפאל מתגלם במסע ייחודי, שבו הוא נושא פסל עצום בדמות בורג – המסמל את החלק החסר בנפשו – ברחבי העולם. הסרט מתעד את התהפוכות לאורך המסע ואת השפעתו העמוקה על בנו של רפאל.
"הבורג שחסר לי" הוא יצירה קולנועית מרשימה ומוקפדת. היוצרים השכילו לשזור בכישרון רב ראיונות, חומרי ארכיון ואנימציה לכדי תיעוד מרגש של חיי רפאל לומס. אף שהסרט מעט ארוך לטעמי, יש להעריך את תרומתו המשמעותית לניפוץ הסטיגמות כלפי מתמודדי נפש. זהו סרט בעל חשיבות רבה, ויש לקוות כי יזכה לחשיפה רחבה יותר בעתיד, כדי שסיפורו המיוחד יגיע לקהל הרחב.
חליסה
זהו ללא ספק הסרט החיפאי המשמעותי של השנה. כשמו כן הוא, הסרט מתרחש בשכונת חליסה שבחיפה, שכונה המתאפיינת במרקם אנושי מגוון. העלילה מתחקה אחר שרה (נועה קולר), אחות במרפאת פעוטות שכונתית. המערכה הראשונה מציגה לעומק את דמותה של שרה, בעוד שיתרת הסרט מתמקדת במערכת היחסים המתפתחת בינה לבין אחת האימהות, אניה (דנה ברקוביץ').
נקודת החוזק הבולטת של "חליסה" היא האותנטיות המרשימה של התסריט. הנרטיבים המשתלבים לאורך הסרט נדמים כאילו נשאבו מניסיונה האישי של יוצרת הסרט, סופי ארטוס. משחקן המשובח של קולר וברקוביץ' מתבטא בכימיה טבעית בסצנות המשותפות. ראוי לציון מיוחד כי זוהי הופעת הבכורה של ברקוביץ' על המסך הגדול, עובדה שאינה ניכרת כלל בביצועה המרשים.
הסרט מעלה שאלות אתיות מורכבות בנוגע לדרכי ההתערבות הראויות במקרים של ילדים בסיכון. דמותה של קולר, כאחות המתמרנת בין דילמות מוסריות, ממחישה סוגיות אלו בעוצמה רבה. מן ההיבט הקולנועי, התסריט משזר עלילות משנה סמליות התורמות להעמקת דמותה של קולר, כגון ביתה המתפורר ומערכת יחסיה עם שיפוצניק (אנטולי בליי). עם זאת, אורכו של הסרט מוגזם במקצת, והעלילה הייתה יכולה להיות תמציתית יותר.
