"החייל הנעלם" מדגים אפקט פרפר של מעשה בסדר גודל קטן שהופך למשבר בינלאומי. עידו טאקו מגלם את שלומי אהרונוב, חייל בן 18 שעורק ממבצע ברצועת עזה – על מנת להתאחד בתל אביב עם אהובתו, שירי. שרשרת הפיקוד בצה"ל השתכנע ששלומי נחטף בשדה הקרב ובשבי בעזה. יוצרי הסרט הם דני רוזנברג ועמיר קליגר אשר כתבו את התסריט, ורוזנברג מביים. משחקים בסרט גם אפרת בן צור, מיקי רייס ותיקי דיין.
יש לציין כי הסרט הופק לפני ה7.10. הוא הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה39 של חיפה, ואף זכה שם בתחרות העלילתית הישראלית. בפרסי האופיר של שנת 2023, הסרט זכה בקטגוריית הצילום הטוב ביותר.
מה שבולט ראשון מתחילת "החייל הנעלם" הוא איכות הצילום. הסרט מתחיל בלילה בזמן שמחלקתו של שלומי מתכוננת לקרב, והוא נשאר מאחור. בבוקר למחרת שלומי בורח מעזה. הסקוונצה משלבת טייקים ארוכים מותחים, והמצלמה זזה כאילו היא מצלמת אקשן – למרות שגיבורנו בורח מזירת הקרב. דוד סטרז'מייסטר משמש כצלם, והוא מביא למסך הגדול הישראלי צילומים ברמה שלא ראיתי בארץ עד עכשיו.
גם אחרי הבריחה מעזה, שלומי לא מוצא מנוחה. הצילומים בסגנון האקשן ממשיכים לאורך כל הסרט, בין אם זה בתל אביב, באזור עוטף עזה, על חוף הים, בזמן אזעקה או ששלומי סתם בדרכים.
ישנם שני אלמנטים טכניים נוספים מעצימים את הצילום המרהיב של "החייל הנעלם". הראשון מביניהם זה כל מה שקשור לעיצוב התמונה – בין היתר תפאורה ואפקטים ויזואליים. הסרט מתחיל עם המראות הכי מדהימים, בזמן הבריחה של שלומי מעזה. יוצרי הסרט ואמני הVFX עיצבו מחדש את העיר בית חאנון שברצועת עזה, עם כל ההריסות שהיה אפשר לתאר מנוכחות צבאית באזור. האפקטים הממוחשבים נראים אמיתיים ומשתלבים עם שאר התמונה באופן מושלם. יש לציין שרוב הסרט אינו מתרחש בעזה, ועם זאת הוא עדיין נראה נפלא ומרגיש עצום. סצנות במרכז תל אביב מלאות בניצבים, והעיר מרגישה חייה. המצלמה ממשיכה לנוע כאילו היא מציגה סצנת אקשן, והמתח לא יורד לרגע.
האלמנט הטכני השני הוא כל הקשור לסאונד – המוזיקה המקורית ועיצוב הסאונד עצמו. יובל סמו הלחין את המוזיקה המקורית. השירים משלבים כלי הקשה ותופים עוצמתיים, וכלי קשת היוצרים אווירה מאוד מותחת. אותם כלי הקשת מנגנים לעיתים קרובות דיסוננסים שמגבירים את המתח. לעיתים קרובות המוזיקה משלבת את הנבל, כלי שבדרך כלל מביע נחת. הנבל משתלב גם בשיא המתח וממחיש את הדיסוננס בין המציאות העגומה של שלומי העריק לבין סביבתו האזרחית.
גם כשאין מוזיקה ברקע, הסרט נשמע מצוין. כל מכה וכל התנגשות נשמעים אמיתיים. היריות בתחילת הסרט בעזה והאזעקות בתל אביב מרתיעים. הכל נשמע אמיתי.
עידו טאקו לחלוטין נכנס לדמותו של שלומי, וממחיש את הבעייתיות של הכנסת צעירים בני 18 לשדה הקרב. ההחלטות האימפולסיביות שלו לכל אורך הסרט בעקבות אהבתו מעצימות את אפקט הפרפר לקנה מידה שהדמות ככל הנראה לא תיארה בתחילת הסרט. גם כשהעלילה יורדת מהפסים (בקטע טוב) וההשלכות למעשיו של שלומי הופכות להרסניות ואדירות בו-זמנית – טאקו נשאר אותנטי בתפקיד.
כל זה לא היה קורה בלי התסריט של רוזנברג וקליגר, שכותב היטב את דמותו. התסריט משלב גם הומור שחור לאורך הסרט, שגם כן נותן ניגודיות למתח שרק הולך ומצטבר ככל שהעלילה מתקדמת.
"החייל הנעלם" הוא לא פחות ממופת מהבחינה הטכנית הצילומית, וגם מבחינת שאר האלמנטים בסרט (תסריט, משחק, בימוי…) הוא מספק בהחלט. מדובר בסרט מתח עוצמתי שאין רבים כמוהו בקולנוע הישראלי, ועובדה זו בעיני ראויה לשבח.
