ישנו מושג בקרימינולוגיה שחשוב לי שירחף מעל חוות דעת זו – רצידיביזם (recidivism). מדובר בדפוס התנהגות עבריינית של חזרה על התנהגות בלתי-רצויה, במקרה הזה עבירה על החוק. משתמשים במושג שיעור רצידיביזם כדי לאמוד את כמות העבריינים שחוזרים לבית הכלא. השיעור נמדד לעיתים קרובות על עבריינים באופן כללי, וגם בראייה ממוקדת לפי עבירה ספציפית. במחקר של שירות בתי הסוהר שפורסם בשנת 2021, נמצא ששיעור הרצידיביזם הכללי בישראל בשנת 2014 עמד על סך 39.2%.
כעת, נעבור לצד השני של האוקיינוס אל ארצות הברית. שם, בתי סוהר הם למטרת רווח, לעונשים יש תקופת מאסר מינימלי (כלומר שיש עבירות עם תקופת מאסר נדרש, לעומת ישראל שיש כאן רק מאסר מקסימלי), גזענות מערכתית הפוגעת באופן ממוקד באוכלוסייה השחורה (שרק לפני חמישים שנה הפסיקו לחיות תחת משטר אפרטהייד) ומערכת משפטית שגם היא פוגעת במיוחד באותה אוכלוסייה שחורה. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, זוהי חוות דעת מאוד פוליטית לסרט, שגם אם על פניו לא נראה ככה, גם הוא מאוד פוליטי.
לפני שארחיב על הסרט, חשוב לי לתאר את שיעור הרצידיביזם בארצות הברית. דו"ח של משרד הסיוע המשפטי מנובמבר 2023, חלק ממחלקת המשפטים של ארצות הברית, מצא כי שיעור הרצידיביזם הכללי הינו 82% תוך עשור מהשחרור מבית הכלא. השיעור הינו 43% תוך שנה מהשחרור.
נושא הסרט הדוקומנטרי "לרקוד עם אבא" הוא תוכנית בשם "דייט ריקוד עם אבא", שמאפשר הזדמנות לאסירים להיפגש עם בנותיהם למעין נשף. לקראת האירוע, האסירים עוברים מפגשים שבועיים למשך עשרה שבועות כהכנה. אחת מבמאיות הסרט, אנג'לה פאטון, היא פעילה חברתית שהקימה את התוכנית.
במאיות הסרט, אנג'לה פאטון ונטלי ריי, בחרו במודעות לא לציין את העבירות של האבות. לפעמים מצוין כמה זמן נשאר להם למאסר, אבל לרגע לא מציינים איזו עבירה הם ביצעו. במקום, הסרט מציג את האנושיות של האבות. בחלקו הראשון, שמתמקד בתהליך הקבוצתי של האסירים לקראת אירוע השיא עם הבנות שלהם, אנו עדים לאבות האלו לא כאסירים – אלא כאבות לכל דבר. הם מתארים את קשיי הילדות שלהם, שחלקם גם גדלו בלי אבא בבית.
אותו חלק ראשון מציג גם את הצד של בנותיהם. הסרט מתמקד בארבע אבות ובנות – ומראה כמה השהות של האבות בכלא הרסנית לחיים של כל המעורבים.
הבחירה הזאת עובדת. "לרקוד עם אבא" באמת מצליח ליצור אצל הקהל אמפתיה כלפי האסירים שבתוכנית, וזה מכווץ את הלב. החלק השני של הסרט מציג את אירוע הנשף. למרות שהוא נדמה כאירוע משמח, זה הדבר הכי רחוק מזה. כל החלק הראשון רק מדגיש שזה יהיה אירוע רגעי. זה יעבור מהר, ואחר כך גם האבות וגם בנותיהם יצטרכו להמשיך הלאה.
המלנכוליה הזו מורגשת בכל הרגעים באירוע, מהשנייה שהאבות פוגשים את בנותיהם בפעם הראשונה עד לרגע הפרידה. חלקו השלישי מתאר את החיים לאחר האירוע, וזהו לדעתי החלק שהכי שובר את הלב בסרט.
במרכז הסרט, נמצאת ילדה בת 5 בשם אוברי. היא ילדה חייכנית, מצחיקה, אופטימית מאוד, חכמה, מצטיינת בכיתה שלה ויודעת להכפיל את המספר 10 כמאה פעמים. מעל הכל, אוברי מאוד אוהבת את אבא שלה והוא נפקד בחייה. שום דבר לא יכול היה להכין אותי לטרנספורמציה באישיות שלה בשנים שלאחר אירוע הריקוד עם אביה בכלא.
המציאות של ילדות כמו אוברי מחזירות אותנו, כקהל, למציאות הקשה של ארצות הברית, בה ילדים רבים גדלים בלי ההורים שלהם. פוליטיקאים ואמצעי התקשורת מדברים על פשע באופן בלתי-פרסונלי, אך "לרקוד עם אבא" נותן פנים לילדות שקורבנות למאסר של אבותיהן.
