מאז הוצאת אלבומם האחרון “In Cauda Venenum” לפני כחמש שנים, להקת אופת’ עברה טלטלות רציניות. מעבר לקורונה שהשפיעה עליהם כמו על כולנו, הלהקה נפרדה ב2021 מהמתופף מרטין אקסנרוט (Martin Axenrot) – אשר היה חלק מהלהקה מאז 2005 (בפועל, הוא התחיל לנגן עם הלהקה בסבב ההופעות של האלבום “Ghost Reveries”). השנים מאז היו שקטות, עד לספטמבר 2022 כשהודיעה הלהקה על הצטרפות ולטרי וייריינן (Waltteri Väyrynen, ידוע מצ’ילדרן אוף בודום). הכרזה זו הובילה לתקופה נוספת של שקט, עד תחילת חודש אוגוסט האחרון בו הלהקה הודיעה על יציאת אלבומם החדש “The Last Will and Testament”.
הדבר הראשון שניכר בשמיעת האלבום הוא חזרת הגראולינג של סולן הלהקה מיקאל אוקרפלט (Mikael Åkerfeldt). כדי לסבר את האוזן – אלבומי הסטודיו של אופת’ לא כללו גראולינג מאז “Watershed” ב2008. מאז, הלהקה התחילה ליצור מוזיקה שיותר דומה לרוק מתקדם קלאסי משנות השבעים עם אלבומים כמו “Pale Communion”, לעומת אלבומי מפתח שלהם כמו “Blackwater Park” שניתן לסווג כדת’ מטאל פרוגרסיבי (Progressive death metal). באלבום החדש לא מדובר בחזרה לחלוטין לסגנון הלהקה מאלבומים שכבר חגגו מעל עשרים שנים – אלא מעין שילוב של הרוק המתקדם שעשו בשנים האחרונות עם גראולינג.
מתוך המצב הזה יש שני דברים נוספים שאפשר לשים לב אליהם. הראשון הוא סגנון הגראולינג החדש של הסולן אוקרפלט, שהיה אפשר לשמוע עד כה בעיקר באלבומי לייב כמו “Garden of the Titans” (הקלטה אדירה של הופעת הלהקה באמפי רד רוקס בקולורדו ב2018). אוקרפלט תיאר כי הטכניקה המוכרת בסאונד שלו לגראולינג הייתה הרסנית למיתרי הקול – ומאז הצרחות שלו נשמעות יותר עמוקות ואפילו עוצמתיות יותר. אם באלבום הלייב אופת’ הוכיחו שהשירים הישנים של הלהקה עדיין יכולים להישמע טוב עם הטכניקה החדשה של אוקרפלט, אז האלבום החדש מראה שהם בהחלט מסוגלים להשתמש בגראולינג באלבומי אולפן חדשים.
חשוב לציין שאהבת הלהקה לרוק המתקדם של שנות השבעים לא נעלמה באלבום החדש. מעבר לשימוש הנרחב בכלים המזוהים עם התקופה כמו המלוטרון (Mellotron) – מופיע לאורך האלבום לא פחות מאיאן אנדרסון מלהקת ג’ת’רו טאל (אחת הלהקות שהכי השפיעו על אופת’). אנדרסון מבצע קטעי ספוקן וורד המקדמים את עלילת האלבום (שהוא בכלל אלבום קונספט), וגם מנגן חליל בכמה מהשירים. דבר נוסף שבלט לי בסאונד של האלבום היו תפקידי התזמורת, שהזכירו לי מאוד לטובה את האלבום “Watershed”.
עלילת האלבום מספרת על צוואתו של פטריארך מבוגר, קצת לאחר מלחמת העולם הראשונה. אל הצוואה נחשפים שלושת ילדיו – תאומים בנים וילדה החולה בפוליו. הצוואה מגלה סודות משפחתיים מפתיעים. שמות השירים לאורך האלבום מסומנים באות § השוודית, שהתרגום הכי מדויק שלה הוא סקציה – מלבד השיר האחרון. אוקרפלט הסביר את השמות האלו בטענה שהם מתארים את הסעיפים השונים לאורך הצוואה.
אני מודה שמעולם לא התחברתי לעלילות הקונספט של אופת', אלא רק למוזיקה עצמה, והאלבום הזה אינו יוצא דופן מבחינה זו. חשוב לי להבהיר – אין בכך כוונה לזלזל בעלילה, שבמילים עצמן די מעניינת. קשה לי באופן אישי להבין את ההגייה של אוקרפלט כשהוא עושה גראולינג, והטכניקה החדשה שלו לא משנה את זה.
מבחינה מוזיקלית, יש המון מה למצוא באלבום החדש "The Last Will and Testament". מעבר לרוק מתקדם, אופת' משלבים כאן מטאל עם עוד הרבה סגנונות מוזיקליים מגוונים ומעניינים שיוצרים חווית האזנה ייחודית.
האלבום הקודם של אופת’, “In Cauda Venenum”, שילב הרבה אלמנטים של ג’אז, בלוז ואפילו פופ (יש לציין שחלקו הוקלט באולפן בו להקת אבבא הקליטו את “Dancing Queen“). שני הסגנונות הראשונים שציינתי מורגשים במיוחד, ובמיוחד בזמן שהלהקה משתמשת באלמנטים של דת’ מטאל. הנגינה מרגישה יותר מורכבת, עם דגש כבד על גרוב. זה מתבטא במיוחד במקצבי התופים, תפקידי הקלידים ואפילו בלחנים.
אחת ההפתעות של האלבום הייתה השילוב של סגנון ים-תיכוני בחלק מהשירים, קצת בדומה לשיר “Atonement“ מ“Ghost Reveries“. זה בעיקר מורגש בשיר “§5“, שממש מרגיש כמו המשך לשיר הקודם שציינתי מבחינת סגנונו.
הדבר היחיד שחסר לי באלבום היו רגעים מפוצצים שישר נחרטים בזיכרון. לא מדובר בעניין שלהקה לא מסוגלת לעשות מאז שהפסיקו לעשות דת’ מטאל – אחד הרגעים הזכורים ביותר אצלי מהלהקה הוא כל הפתיח של “Eternal Rains Will Come“. לאחר כמה האזנות של האלבום החדש לא מצאתי רגעים כאלה, לצערי הרב.
”The Last Will and Testament” הוא כבר האלבום ה14 של אופת’. לא נשמע בשום צורה שהלהקה מתעייפת, אלא להפך. החזרה של אוקרפלט לגראולינג היא מרעננת ומשיבה אנרגיות ללהקה שלא הורגשו כבר קרוב לעשור. למרות הזמן החולף, השינויים בהרכב הלהקה, העבודה הנפרדת מהמפיק האגדי סטיבן ווילסון – אופת’ ממשיכים במלוא העוצמה.
באלבום החדש, הלהקה בעצם מצליבה את הסגנונות של “In Cauda Venenum” ו“Watershed” בהצלחה רבה. מעבר לזה, הם הצליחו לעשות אלבום קונספט עם סיפור קוהרנטי בפעם הראשונה מאז “Still Life“ מ1999. האופי האקלקטי של אופת’ נשמר, והם מצליחים לעבור באופן מופתי בין סגנונות מוזיקליים – החל מבלדות רגועות ועד דת’ מטאל עוצמתי.
מדובר באלבום שאני ממליץ עליו בחום, גם עבור מי שלא התלהבו מאלבומי הלהקה מאז שאין יותר גראולינג. מעבר לזה, האלבום גם בעיני נקודת התחלה מצוינת למי שלא מכיר/ה את הלהקה. אורכו כ50 דקות, ושמונת השירים מהנים מהתחלה ועד הסוף.