אם רבים מסרטי הקולנוע העלילתיים של שנת 2024 התאפיינו באבל, כמעין סממן לתקופה החברתית שאנו חיים בה, "עיד" באופן טבעי מערער את הסטטוס-קוו הזה. הסרט מציג סיפור אישי של עיד, צעיר בדואי מהעיר רהט. נדמה כי כל חייו שורטטו מראש – הוריו בנו לו בית ומצפים ממנו להינשא בחתונת בדל (נישואי חילופין). הקונפליקט המרכזי נובע מתסכולו של עיד על חוסר השליטה בחייו, במיוחד לאור חלומו להיות מחזאי ואהבתו לדוניא הפריזאית, עמה הוא מנהל רומן מקוון. בו זמנית, עיד מתמודד גם עם חוסר התמיכה מסביבתו בעקבות פגיעה שעבר בהתבגרות.
דבר נוסף המבדיל את "עיד" מסרטים אחרים הוא שהוא מציג נרטיב על החברה הבדואית כאשר יוצריו הם בדואים. במאי הסרט הוא יוסף אבו־מדיעם, וזהו סרטו הראשון, למרות היותו בן 54. את התסריט כתב יובל אהרוני, והוא מבוסס על המחזה "בנברוואר" מאת איסי ממנוב וקאיד אבו לטיף.
התסריט של "עיד" מעלה נושאים מורכבים מאוד, ברגישות גבוהה. אולי הנושא המשמעותי ביותר הוא הצלבת החיים המתוכננים מראש של הדמות הראשית עם תחושת גבריות שברירית. עיד צריך להתמודד עם העובדה שלמרות היותו גבר, הוא לא חופשי. נוסף על כך, אסור לו לדבר על הפגיעה שעבר כי זה עלול לפגוע בכבודו. אם כל זה לא היה מספיק, הוא גם חווה הטרדות מסביבתו בעבודה בעקבות החלטת אביו למכור שטחים ליהודים. לאורך כל הסרט שומעים בלי סוף דמויות קוראות לעיד אפס. הדברים האלו מציגים תמונה של חברה פטריארכלית שפוגעת גם בגברים.
נושא הפגיעה המינית הוא אולי משני מבחינת הטקסט המובהק של הסרט, אך השפעתו על עיד ניכרת גם כשזה לא מצוין במפורש. הטקסט של הסרט מציג את הנושא הכבד וכל-כך פגיע באופן שמכבד את הדמות. לא נדמה לרגע שהתסריט מזלזל בו, אלא משקף בצורה אותנטית את המציאות הקשה של אנשים שעברו דברים דומים.
הייחוד של "עיד" הוא הצגת סיפור בדואי בלתי מתפשר באופן שיכול לדבר לכל ציבור. מעבר לתסריט והבימוי המבריקים, אולי הדבר שהכי מחזק את הטענה הזו הוא המשחק הנהדר של שאדי מרעי בתור הדמות הראשית. נדמה שמרעי מתמזג עם דמותו של עיד ומביע את כל המורכבויות והרצונות שלו. אפשר לזהות במשחק של מרעי את התשוקה של עיד לכתיבה ולתיאטרון, ואת האישיות שלו. עיד לא רוצה חיים עצמאיים רק עבור עצמו, אלא גם לסובבים אותו. על תפקידו בסרט, שאדי מרעי זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים ירושלים ובפרסי האופיר של השנה.
השחקנים הנוספים הציגו ביצועים משכנעים, במיוחד הישאם סלימאן שמגלם את אביו של עיד. הביצוע שלו מצליח להיות בו זמנית מאיים, אך אפשר גם לזהות שדמותו משוכנעת שהיא עושה את הדבר הנכון. אנג'אם עלי חליל משחקת את עביר, אשתו של עיד. ביצועה היה מרשים כאשר היא שיקפה את הרצונות שלה.
"עיד" מצליח לסחוף את הצופה בסיפור אישי, אותנטי ומרגש. הצילום של עידן ששון מרהיב ומראה את היופי של רהט. המשחק ראוי לשבחים, והזכיות של שאדי מרעי מוצדקות ביותר. הבימוי של יוסף אבו־מדיעם מעצים את כל האיכויות האלה, וגורם לי להשתוקק לפרויקטים הבאים שלו. עם זאת, מצאתי שהעריכה הייתה לוקה בחסר, וחלק מהסצנות היו ארוכות מדי.
מדובר בסרט חשוב ביותר שמציג בצורה אותנטית ורגישה סיפור מהחברה הבדואית, שלא זוכה למספיק הכרה בשיח הישראלי הרחב.
