סרטו החדש של הבמאי הספרדי הענק אלמודובר, "החדר הסמוך" אינו חושש להתעמת עמך כצופה. הסרט מעלה שאלות מוסריות קשות, ואינו קל לעיכול בלשון המעטה. עלילתו סובבת שתי דמויות שמתחדש ביניהן קשר אחרי שנים ארוכות של נתק. הדמות הראשית היא אינגריד (ג'וליאן מור), סופרת מצליחה שזה עתה פרסמה ספר חדש על הקשר שלה עם המוות, וכמה היא חוששת ממנו. הדמות השנייה היא מרתה (טילדה סווינטון), צלמת מלחמה החולה בסרטן, שלא נשאר לה זמן רב בחיים. מרתה מבקשת מאינגריד ללוות אותה בחודש האחרון לחייה, ולהיות בחדר הסמוך אליה כשבאחד הימים היא תבחר ליטול את חייה.
רבות מהשפעת הסרט על הצופה תלויה בערכים המוסריים האישיים שלו או שלה. עבורי, השאלות שהסרט מעלה לגבי המתת חסד והתאבדות בסיוע רפואי הן ברורות, והדבר ללא ספק משפיע על חוויית הצפייה. אציין מראש כי בשבילי אלו הליכים שאני תומך בהם, והדבר במובן מסוים מוריד את המתח של הסרט, שתלוי בהתפתחות האישית של אינגריד גם בקבלת מוות ובתפקידה בתרחיש. עם זאת, עבור צופה עם דעה בלתי מגובשת בנושא, או אפילו התנגדות מוסרית לנושא, צפייה ב"חדר הסמוך" יכולה להיות חוויה מרתקת.
השחקניות ג'וליאן מור וטילדה סווינטון מבצעות את תפקידיהן במסירות. השתיים מכניסות לדמויותיהן את מלוא המנעד הרגשי המעצים את המורכבות המוסרית של הדמויות. מור משקפת היטב התפתחות מוסרית אישית באמצעות צורת הדיבור שלה, הבעות פנים, התנהגות ועוד. הדברים האלה ממחישים את המסע האישי העצום שהיא עוברת לאורך הסרט, כאשר היא עוברת מאישה שמפחדת מהמוות למי שאינה נרתעת ממנו יותר. סווינטון ממחישה את השאננות של דמותה בצורה יפה מאוד, כשהיא כבר מקבלת את גורלה מהרגעים הראשונים שאנו נחשפים לדמותה.
כל המשחק המרהיב הזה לא היה אפשרי ללא הבימוי והתסריט של אלמודובר. זהו סרטו הראשון בשפה האנגלית, והדבר אינו מורגש בכלל. אין שום סממן מובהק שהתסריט תורגם, כאשר הדיאלוגים נשמעים טבעיים. נוסף על כך, הכתיבה עצמה עשירה ומלאה בשורות פיוטיות שחורטות את עצמן בזיכרון שלך. אחת השורות שהכי בלטו לי הייתה "הרגשתי את המוות בידיים שלי. לא תיארתי שזה יהיה כל כך קל" מהמערכה השנייה. אלמודובר מביים את השחקניות כך שהביצועים שלהן מרגישים מציאותיים ביותר.
במובנים הטכניים מדובר בלא פחות מיצירת מופת. אחד האלמנטים הכי בולטים בצפייה הוא דווקא בשמע, באמצעות הפסקול המהמם של אלברטו איגלסיאס. המוזיקה מורכבת מתזמורת עשירה בכלי קשת ולחנים דרמטיים שמעצימים את המלודרמה המשובחת בתסריט. לאורך הפסקול ישנם הרבה מוטיבים מוזיקליים שעוזרים לך כצופה לראות בשתי הדמויות הראשיות כאנשים שאתם/ן מכירים/ות. החזרתיות המוזיקלית הזאת יוצרת תחושה של מעין קרבה אליהן, למרות שאלו דמויות בדיוניות. גם השירים הייחודיים בפסקול תמיד נשמעים מצוינים. בנוסף, המנגינות תמיד נשמעות ייחודיות לסרט, ולא כמו פסקול ששמעת כבר בסרטים אחרים. גם לאחר הצפייה בסרט והאזנה לפסקול לבדו, כל שיר ושיר מחזיקים מעמד. בעיני, מדובר באחד הפסקולים הטובים ביותר של סרטים שיצאו השנה, אם לא הטוב ביותר.
הסרט מלא בצילומים מרהיבים של הצלם אדוארד גראו. כל צילום מרגיש שעומדת מאחוריו חשיבה עמוקה. ישנן קומפוזיציות מהממות, שמעצימות את הקרבה והניגודיות בין הדמויות. נעשה שימוש רב באמצעים כמו ניגודיות בצבעים, השתקפויות, צפייה בדמויות מאחורי חלונות ועוד. הסרט לפעמים לוקח אותך לדמויות במצבים האינטימיים ביותר, ולעתים מרחיק אותך. אין רגע דל בצילום, והוא ללא ספק אחד הגורמים שמאפשרים לסרט, שהוא לא קצר במיוחד (הוא נמשך כ-107 דקות), להיות מעניין לכל אורכו.
עם כל המחמאות לכתיבה של אלמודובר, לפעמים נדמה שהוא לוקח את הנראות של מסרי הסרט רחוק מדי. אחת מדמויות המשנה, דמיאן (ג'ון טורטורו), מושא האהבה של אינגריד, מדגים את התופעה היטב. נדמה שבדיאלוג שלו נמצא שיקוף לרעיונות המופשטים של אלמודובר על נושאים כמו משבר האקלים ועליית הימין הקיצוני, והדברים האלו גורמים לאי-נוחות רבה. אין צורך שסרט בדיוני יגיד לי בצורה מובהקת את הבעיות החברתיות שלנו, אלא שיעשה את זה יותר בעדינות ובטקסט הסמוי. נדמה שאלמודובר משתמש לעתים קרובות בדמות של דמיאן כדי לפנות ישירות לקהל, וזה השאיר אצלי טעם מר, כאילו הוא מדבר שלא בגובה העיניים. הדבר משמעותי במיוחד ב"חדר הסמוך", כי סצנות כאלו מופשטות לא תואמות לשאר הסרט, שמסתמך על הצופה להבין ולפרש את המשמעות העמוקה יותר של הטקסט. הדיאלוגים האלו על נושאים כמו משבר האקלים לא מעלים איזו ביקורת חדשנית, אלא רק מציינים נושאים שלדעתי אין טעם לדבר עליהם כל כך במובהקות בקולנוע עלילתי. במציאות הקשה בארץ, זה מרשים ש"החדר הסמוך" הגיע אלינו במהירות כזו, וזאת למרות העמדות הנחרצות של הבמאי אלמודובר נגד ישראל. הקרנת הבכורה של הסרט הייתה לא מכבר בפסטיבל וונציה בספטמבר האחרון, והפצתו כבר עכשיו מרשימה ביותר (לעומת סרטים מפסטיבל קאן שהגיעו רק בסתיו המאוחר). זה אולי לא הסרט הטוב ביותר שיצא השנה, אבל ללא ספק מדובר בסרט המצדיק את היציאה לבית הקולנוע. מדובר בתענוג לעיניים, לאוזניים ולשכל. למרות שכבר עברו כמה ימים טובים מאז הצפייה בסרט עד רגע הכתיבה, נושאיו עדיין נותרו עמי – למרות שהסרט לא מעלה שום טיעון שאני מתנגד אליו. לא כל סרט עלילתי בעל מסר חברתי מצליח לגרום לי לחוש כך, אבל נדמה שאלמודובר יודע בדיוק מה הוא עושה.
