אתחיל מלומר שלא צפיתי בסרטי "ונום" עד השבוע האחרון. הציפיות שלי לא היו גבוהות, משום שהרבה מהשיח סביב הסרטים האלו לא חיובי במיוחד. הופתעתי לגלות כי מדובר בשני סרטים מלאים בקאמפ (camp), עם הומור שמחזיר אותי לסרטי גיבורי העל של שנות האלפיים המוקדמות. הייתי אפילו משווה אותם במובן הזה לטרילוגיית סרטי ספיידרמן של סם ריימי. מה שמחבר את "ונום" גם לסרטים אחרים מהתקופה זו האווירה האפלה, בדומה לסרטים כמו "אקס-מן" או "דרדוויל". ונום עצמו מצליח לאזן זדון, הומור ורגש. בעיני, זו החוזקה העיקרית של הסרטים האלו.
הלב של סרטי "ונום" הוא מערכת היחסים של אדי ברוק ודמות הנושא. איכשהו, במציאות של הסרטים האלו יש לברוק ו-ונום סימביוזה מושלמת – וההשלכה לכך היא שהדמויות צריכות ללמוד לחיות אחת עם השנייה. בסרט הראשון, מציגים עד כמה מוסר אנושי בסיסי (כשזה מגיע מתוך סימביוזה) מצליח להשפיע לטובה על ונום. בסרט השני, מציגים את תוצאת החברות של ברוק ו-ונום: השניים חייבים ללמוד לכבד אחד את השני. למרות ששמעתי מראש על זה שיש בסרטים האלה ברומנס, לא תיארתי לעצמי עד כמה זה בעצם המהות של שתי הדמויות הראשיות.
התסריטים של שני סרטי “ונום” מהווים את החוזקה והחולשה העיקריים שלהם. הצליחו ליצור ברומנס (bromance) מרשים בין שתי הדמויות הראשיות, וגם משלבים בדיאלוגים שלהם כמות נכבדת של הומור. לא תמיד מורגש שהדיאלוג אמור להצחיק, אבל לעיתים יש שורות כל כך ביזאריות שלא מצאתי אחרת חוץ מצחוק. גם בסצנות בהן ונום לא מופיע, לפעמים נדמה שכל דמות בסרט חיה בעולם משלה.
החולשה של התסריטים זה בכל הקשור לסיפור עצמו. הסרט הראשון היה יותר מוצלח במובן הזה – הצליחו ליצור בכל זאת סיפור די קוהרנטי, שכנראה יכול היה להיות קצת יותר קצר כדי שהעלילה תזרום יותר טוב. בסרט השני, הבעיה הזאת משמעותית יותר מורגשת. למרות שמדובר בסרט שבאורך כמעט שעה וחצי, הרבה מהסצנות לא תורמות כלל לעלילה – וכאשר ונום לא נמצא הן מרגישות קצת כמו בזבוז זמן.
בנוגע לסרט השני – הצליחו לכפר על החולשה של התסריט באמצעות מערכת היחסים של ברוק ו-ונום. בניגוד לסרט הראשון, בו ברוק ו-ונום מתחברים רק אחרי שעה, כאן הם ביחד מהרגע הראשון. זה נותן הרבה יותר סצנות עם הדמויות, וכל רגע שהם על המסך (בין אם יחד או בנפרד) היא סופר מבדרת. הסצנה של ונום במסיבה בלטה עבורי והייתה די מוצלחת. למרות שידעתי שהראפרית ליטל סימז תופיע, הופתעתי מאוד לטובה לראות אותה מבצעת את השיר שלה בשם "Venom" (שיצא בלי קשר לסרטים) והיה משעשע שונום חשב שזה הוקדש לו.
הפתעה נוספת שמצאתי הייתה בסוף הסרט הראשון בקרדיטים. עד שצפיתי בסרט, ידעתי רק על שיר הנושא של אמינם, והיה נהדר לשמוע בפסקול גם את הצמד Run the Jewels. מבחינת המוזיקה, הפסקולים של שני הסרטים היו די מוצלחים.
הלחנים פחות הרגישו כמו מוזיקה גנרית של הMCU, אלא משהו יותר מקורי – מה שמחזיר אותי לאווירת סרטי גיבורי העל משנות האלפיים המוקדמות. אמנם אין כאן שיר נושא אייקוני כמו מה שדני אלפמן הלחין עבור ספיידרמן, מה שכן יש כאן לחלוטין עושה את העבודה.
חולשה נוספת של שני הסרטים הראשונים הם הנבלים. בסרט הראשון יש לנו נבל, שלא מסתירים לנו שהוא מבוסס על אילון מאסק. כאילו-מאסק בקושי מקבל זמן מסך, והמעבר שלו מלהיות מיליארדר אנושי לריוט היה מהיר ובלתי-מספק. בסרט השני, הנבל הוא וודי הרלסון שמשחק רוצח סדרתי. אמנם הוא מקבל הרבה מאוד זמן מסך, הכתיבה שלו הרגישה מגוחכת אפילו בסטנדרטים של סרטי "ונום". חשוב לי רק לציין שהבחירה להפוך אותו לסימביוזה לא-מוצלחת לדעתי הייתה בחירה יפה שתרמה לעלילה. זה הכניס טיפת מורכבות לדמות שאחרת הייתה די שטחית.
סרטי "ונום" אמנם אינם מושלמים, אך הם מציגים גישה מרעננת ליקום הספין-אופים של ספיידרמן מבית סוני. בניגוד להרבה סרטי גיבורי-על עכשוויים שלוקחים את עצמם ברצינות, הם מעדיפים להציג לנו ברומנס קאמפי. למרות חולשות בתסריטים, במיוחד בסרט השני, הביצוע של הארדי בתור שתי הדמויות הראשיות, והאפקטים של ונום מצליחים לשמור על העניין. בסופו של דבר, הסרטים האלו מוכיחים שאפשר ליצור ספין-אוף מוצלח שעומד בזכות עצמו, גם אם הם לא מושלמים מבחינה טכנית וקולנועית, שהם גם בלי ספיידרמן – כל עוד יש בו לב, אישיות ייחודית, והרבה מאוד רוח שטות.
