דמיינו עולם עתידני שבו המוות הוא רק אי-נוחות זמנית. "מיקי 17" של הבמאי המבריק בונג ג'ון-הו מציג בפנינו מסע התיישבות בין-כוכבי שבו אדם בשם מיקי (רוברט פטינסון) משמש כ"מתכלה" – עובד המוקרב במשימות מסוכנות, כשטכנולוגיה מתקדמת מאפשרת להדפיס אותו מחדש עם זיכרונותיו שמורים. הכל מתערער כאשר שני שיבוטים של מיקי – מספר 17 ומספר 18 – מוצאים זה את זה בו זמנית, ומעמידים בסימן שאלה את משמעות הקיום האנושי.
רוברט פטינסון מוכיח את עצמו שוב כשחקן מכונן בקולנוע העכשווי. הוא ממחיש בצורה מרשימה את ההבדלים באישיות בין שני השיבוטים של מיקי, ועובר בטבעיות בין מאפייני הז'אנרים השונים בסרט – מהקומי והמצחיק, דרך הדרמה ועד למדע הבדיוני הפילוסופי. עבור הצופה, הביצוע המרשים של פטינסון ניכר מכך שניתן להבדיל בין הגרסאות של מיקי רק באמצעות שפת הגוף וצורת הדיבור. דמויות המשנה זוכות אף הן לעומק משמעותי: נעמי אקי אינה רק מושא אהבתו של מיקי אלא דמות עם רצונות ומניעים משלה; סטיב יאון מגלם בכריזמה רבה את החבר שלא תמיד פועל לטובתך; ואילו מארק רופאלו וטוני קולט מציגים ביצוע קומי עשיר כמנהיג המסע ואשתו. "מיקי 17" מנצל את אורכו כדי לבסס את המניעים של כל הדמויות, מדמויות משנה ועד לדמויות הראשיות. הכתיבה העשירה מעניקה לדמויות תחושה אותנטית למרות האפיונים הקיצוניים שלהן, וכך אין בסרט דמויות זהות – לכל אחת זהות ברורה ומיוחדת משלה.
כמו ביצירותיו הקודמות, בונג ג'ון-הו מציג ביקורת חברתית חריפה על מאבק מעמדי. הסרט מעלה מגוון רעיונות פילוסופיים מאתגרים, דבר שאינו מובן מאליו כשמדובר בקומדיה. "מיקי 17" מקיים דיון בערך החיים, כאשר רוב המשתתפים במסע ההתיישבות אינם רואים ערך בחייו של מיקי מכיוון שניתן להדפיס אותו מחדש. המדפסת למעשה משרתת גם כמתקן כליאה עצמי עבור מיקי, שמסכים לבייש את עצמו ולסכן את חייו רק בגלל האפשרות לקום לתחייה. הזלזול הזה בערך החיים משפיע על שאר הפועלים במסע ההתיישבות, בעוד שהמנהיגים למעשה משתמשים במיקי כדי לעוור אותם מהעובדה שהם עצמם באותו מעמד חברתי.
דרך ההבדלים בין שני שיבוטי מיקי והשינוי ההדרגתי בתפיסת הדמויות האחרות, הסרט מציג התעוררות אותנטית לעוול המעמדי. ההשפלה היומיומית הזו יוצרת אצל מיקי כעס עצום, שפורץ החוצה דרך מיקי מספר 18. עברו הימים בהם גיבורנו אדיש למצבו ונכנע לבקשות המשפילות – והוא מוכן להיאבק באלימות. התפרצות זו משפיעה גם על מיקי מספר 17, בעוד שהיא עוזרת לו להכיר בעיוות של זיכרונותיו הטראומטיים. הסרט דן גם בדואליות באישיות – כיצד אנחנו יכולים להדחיק רצונות אפלים, לזכור בצורה שגויה טראומות מהעבר ועוד, כאשר בונג משתמש במיקי מספר 17 ומיקי מספר 18 כדי להמחיש רעיונות אלה.
התמונה בסרט מרהיבה, עם ניצול מרבי של התקציב. האפקטים הממוחשבים נראים מציאותיים ומשתלבים היטב עם האלמנטים האמיתיים. בונג מוכיח שוב את יכולתו ליצור עולמות ויזואליים משכנעים, כפי שעשה בעבר בסרטים כמו "המארח", אך הפעם עם תקציב גדול יותר. ספינת המתיישבים האנושיים וכוכב הלכת שאליו הגיעו נראים אמיתיים לחלוטין, ותלבושות ותפאורה ממחישים את פערי המעמדות, ובכך מעניקים עומק ויזואלי למסר של הסרט.
הפסקול של יונג ג'ה-איל, שהלחין בעבר סרטים אחרים של בונג כמו "פרזיטים" ו"אוקג'ה", הוא נהדר ומוסיף לחוויה. קטעי פסנתר וירטואוזיים, שילוב מפליא של תזמורת ותמות מוזיקליות חוזרות מעשירים את חוויית הסאונד. באופן כללי, הסאונד בסרט מדהים, עם דיאלוגים ברורים וחדים, ושימוש יפה באפקטים קוליים, הן בסצנות האקשן ליצירת מתח והן ליצירת קומדיה. בנוסף, יש שימוש מצוין בשירים קיימים, כמו הקטע האינסטרומנטלי מתוך "Twilight" של אליוט סמית'.
בדומה ל"פרזיטים", גם "מיקי 17" הוא תמהיל של ז'אנרים שונים, עם שילוב מדהים ומרענן של קומדיה שחורה, סלאפסטיק ומדע בדיוני. יש בו גם רגעים של מתח ואפילו אימה, כאשר כל המעברים חלקים ולא מאולצים. ההומור בסרט פונה גם לקהל רחב וגם לחובבי הומור שחור במיוחד. בדומה לתכני מדע בדיוני אחרים, הסרט משלב טכנולוגיות עתידניות, מסע בחלל של האנושות להתיישב בכוכב לכת אחר, וגם מדע בדיוני פילוסופי בנוסח "מסע בין כוכבים". אפשר אף להשוות אותו ל"נוסע השמיני", שכן שני הסרטים מתארים צוות פועלים בחלל המתמודד עם בעלי חיים לא אנושיים. אך בעוד ש"הנוסע השמיני" לוקח את הקונספט לכיוון של מאבק מזוין נגד חייזרים שרוצים להשמיד את האנושות, "מיקי 17" מתאר כיצד האיום דווקא מגיע מהצד האנושי. למעשה, הוא משלב את הרעיון הבסיסי של הפועלים "הפשוטים" מהסרט הראשון בסדרת "הנוסע השמיני", יחד עם הרעיונות מתוך הסרטים המאוחרים בסדרה על האופן שבו בני האדם עצמם גורמים לאסונות.
למרות הסרט הנפלא, ישנם כמה חסרונות. העלילה מאבדת מעט מהריכוז שלה החל מהמערכה השנייה ועד סוף השלישית. למרות שהסרט אינו משעמם, יש הרבה סצנות שמרגישות כאילו אינן הכרחיות לקידום העלילה. בנוסף, לעיתים הביקורת החברתית ישירה מדי בדיאלוגים ומרגישה מנותקת מהביקורת בשאר הסרט, שנעשית בצורה עדינה יותר. יש לציין, עם זאת, כי מדובר בסרט עשיר מאוד שעשוי לזרום טוב יותר בצפייה חוזרת, בדומה לסרטים אחרים של בונג.
"מיקי 17" הוא ללא ספק קלאסיקה מיידית. הוא מצליח להחזיק את אורכו המשמעותי של שעתיים ועשרים דקות, מבלי להיות ארוך ביתר מידה. בונג מוכיח שלמרות שהוא כבר עמוק בקריירה שלו, הוא לא איבד את הלהט ליצירה וממשיך ליצור בכל הכוח. הסרט מעורר ציפייה לפרויקטים הבאים שלו, ויוצר רצון עז לצפייה חוזרת. אמנם הסרט אינו מושלם, הוא כה מקורי ומרענן שהוא ללא ספק ראוי להיות מוגדר כבר כקלאסיקה. היצירתיות המופלאה והסיפור שלו יישארו רלוונטיים שנים רבות קדימה, מה שהופך אותו לאחת היצירות החשובות והמשמעותיות בקולנוע העכשווי. הסרט מגיע בתקופה מכריעה שבה הקולנוע משווע ליצירות מקוריות כאלו, המוכיחות שגם בעידן של המשכים ומותגים, הגאונות היצירתית עדיין מסוגלת לרגש ולטלטל את הצופים.
