אחד מתתי-הז'אנרים הפחות מוערכים בקולנוע האימה (שבכללותו אינו זוכה להערכה מספקת) הוא הספלאטר-קומדיה (Splatter). אין מדובר בסרטים סטיריים דוגמת "הצעקה" או אף בקומדיות כדוגמת "מת לצעוק", אלא בסרטים המשלבים אלימות קשה ביותר עם הומור, לעיתים אף גס. אחת מסדרות הסרטים המזוהות ביותר בנישה זו היא סדרת "מוות אכזרי" של סם ריימי – סרטים שהביאו את הבמאי הצעיר לתודעה ציבורית רחבה יותר ואפשרו לו ליטול על עצמו פרויקטים גדולים יותר, כדוגמת סרטי "ספיידרמן" של שנות האלפיים. במאי נוסף שדרכו החלה בנישה זו הוא לא אחר מאשר פיטר ג'קסון. בטרם ביים את טרילוגיית "שר הטבעות" המונומנטלית, יצר גם פרויקטים קיצוניים כמו "טעם רע" (1987) ו"מוות קליני" (1992).
הידיעות כי סרטו הבא של אוזגוד פרקינס, שהגיעו במהירות לאחר "לונגלגס" משנה שעברה, יהיה בסגנון זה, היו מרגשות במיוחד – בפרט לאור העובדה כי הסרט יוקרן גם בישראל, ועוד בהפצה רחבה בבתי הקולנוע. העובדה שמדובר בסרט מסוג זה המבוסס על סיפור קצר של סטיבן קינג הייתה מסקרנת במיוחד. מעבר לכך, אחד ממפיקי הסרט הוא לא אחר מג'יימס וואן (סדרות "המסור", "הרוע שבפנים", "לזמן את הרוע") – שאינו מוכר כלל כיוצר קומדיה או ספלאטר, אלא כמומחה לאימה על-טבעית.
אף שהשיווק של "הקוף" מדגיש את היבט הספלאטר-קומדיה, הסרט עצמו נושא סיפור על-טבעי. מצב זה אינו מפתיע במיוחד בהתחשב בהיותו מבוסס על סיפור של סטיבן קינג, חרף השינויים הרבים שנערכו בעיבוד לקולנוע (הסרט פונה לכיוון עלילתי שונה לחלוטין מהמקור). חשוב לציין זאת מראש, שכן הגעה לסרט בציפייה לחוות חוויה בסגנון "מוות אכזרי 2" (1987) עלולה להוביל לאכזבה ניכרת.
עם זאת, הסרט רחוק מלהיות כושל. לאורך קרוב למאה דקות, אינספור אנשים נקטלים באופנים ייחודיים ומשולבות בדיחות רבות. לשם יצירת האפקט הקומי, "הקוף" משתמש בבדיחות ויזואליות, במעברים חדים בין סצנות (במיוחד במחצית הראשונה של הסרט) וכן בדיאלוג. ההומור ברובו הגדול אפקטיבי ביותר, ועשוי לעורר צחוק רם פעמים רבות. באשר לאלימות, שהיא ללא ספק גורם משמעותי בסרט – בניגוד למה שנדמה, החומרים השיווקיים של הסרט חושפים רק קצה הקרחון של הסצנות האלימות.
יתרון נוסף של "הקוף" הוא דווקא נגישותו, חרף התוכן הקשה. למעשה, הסרט מורגש כשילוב של סרטי הספלאטר-קומדיה שהוזכרו לעיל עם "יעד סופי". הקונספט של מוות בלתי-נמנע בעקבות הקשות הקוף בתופים מוביל לסצנות בעלות אכזריות יצירתית במיוחד. חרף האלימות הקשה, היא מוצגת ברוח קלילה בשל היותה כה מוגזמת. צופה שאינו מורגל לסרטים מסוג זה עשוי להסיט מבט בחלקים מהסרט, אך חובבי קומדיה באופן כללי עשויים ליהנות ממנו מאוד.
אין להרחיב יתר על המידה אודות עלילת "הקוף" מבלי לפגום בחוויית הצפייה. הרעיון המרכזי של העלילה הוא צעצוע קוף מכני הגורם למוות אכזרי בעת הפעלתו. הבובה מגיעה לאחים תאומים, ומשם מתפתח כאוס רב-ממדי. בנוסף, הסרט מתרחש לאורך שני צירי זמן, בילדותם ובבגרותם של התאומים (כיאה לסיפור של סטיבן קינג).
אף שהסיפור ברובו אינו רציני כלל, טמונים בו גם רגעים כנים. חשוב לזכור את הרקע של הבמאי, שהוא בנו של השחקן האגדי אנתוני פרקינס (המוכר מתפקידו כנורמן בייטס ב"פסיכו"). פרקינס האב היה רוב חייו הומו בארון, ונפטר ממחלת האיידס. אמו גם היא מצאה את מותה בנסיבות טרגיות – היא נרצחה בפיגועי ה-11 בספטמבר. "הקוף" עוסק בהרחבה בקשר שבין בן לאב, בטראומות ובקללות העוברות בין דורות ובהתמודדות עם אובדן.
אלו עיסוקים רעיוניים שאפתניים ביותר, אך הם אינם צולחים תמיד. במחצית השנייה של הסרט, שרובה מתרחשת כאשר התאומים בוגרים, העלילה נעשית איטית יותר. היא נסמכת פחות על הכאוס של בובת הקוף ויותר על מערכת היחסים של אחד התאומים עם בנו. יש שם רגעים מרשימים, אך ניכרת מהם גם התחושה כי הסרט מאבד את כיוונו. תחושה זו מתעצמת במיוחד כאשר חלק מסצנות המוות במחצית השנייה אינן משרתות את העלילה באופן ישיר, אלא נועדו לבדר את הצופה גרידא. אלו עדיין סצנות מהנות, אך הן פחות אפקטיביות מאלו שבמחצית הראשונה, בה המוות היה קרוב לדמויות המרכזיות.
המשחק בסרט תואם היטב את סגנון הספלאטר-קומדיה. בעוד שניתן לצפות כי השחקנים אינם מנסים להעביר ברוב הסרט ביצועים אותנטיים, אלא ליצור תחושה של מציאות מקבילה שבה בני האדם מתנהגים באופן הזוי. אין זו ביקורת כלפי הסרט, אלא ניסיון לתאר את הסגנון הכמעט-סוריאליסטי של המשחק. זה נעשה באופן אפקטיבי הסוחף את הצופה אל תוך העלילה המשונה והקיצונית. ראוי לציין גם כי התאומים עצמם מגולמים בכל תקופה על ידי שחקן אחד המבצע את שני התפקידים בו זמנית.
אף ש"הקוף" אינו מחדש בתחום הספלאטר-אימה, לא בכל יום מגיע סרט כזה לבתי הקולנוע – ובפרט למסכים בישראל. זהו סרט מומלץ ביותר לחובבי אימה מכל סוגי הז'אנר, ובאופן כללי לחובבי קומדיה המסוגלים לעכל אלימות קיצונית וגרפית. למעריצי הבמאי אוזגוד פרקינס, ניתן למצוא בסרט נקודות השקה סגנוניות רבות עם סרטו הקודם "לונגלגס" – בין אם דרך הסיפור האבסורדי או הצילומים המרהיבים. הסרט מבוצע היטב מבחינה טכנית ומספק את הסחורה לכל מי שמצפה למאה דקות חולניות ביותר.
