תיק שחור
בקושי עברו שלושה חודשים, וסטיבן סודנברג כבר שב למסכים הגדולים, וגם חוזר במובן מסוים למקורות שלו עם סרט שסגנונו דומה יותר ל"אושן 11". מדובר הפעם בסרט מתח מנקודת המבט של סוכנים חשאיים בריטים המנסים למצוא בוגד מבפנים שמוכר תוכנה קטלנית לגורם רוסי. גיבורי הסרט מגולמים על ידי לא פחות ממייקל פאסבנדר ("בושה") וקייט בלאנשט ("טאר המנצחת"), כאשר הדמויות שלהם הן זוג נשוי של סוכנים.
אמנם העלילה של "תיק שחור" לא מחדשת הרבה. ייחודו של הסרט נובע דווקא מהתקופה שבה העלילה מתרחשת ומאורכו. בדומה לסרטים קלאסיים מתקופת המלחמה הקרה, בהם הסכסוך האמריקאי עם רוסיה היה לעיתים קרובות מרכיב גדול בעלילה, הסרט הזה מתרחש בצל מלחמת רוסיה-אוקראינה. אחרי שנים שבהן לא הרבו הסרטים עם קישורים אקטואליים כאלו, היה מרענן לראות ייצוג כזה בסרט. סודנברג, שחרט על דגלו לאחרונה לביים סרטים קצרים, מציג כאן יצירה של תשעים דקות בלבד. מדובר בסרט כיפי, עם הרבה תפניות בעלילה וביצועי משחק מרשימים. אמנם אינו מתקרב להיות הסרט הטוב ביותר השנה, אך למי שמחפש בידור מותח ומהנה – זוהי בחירה טובה.
יחידת העילית
במאי נוסף שחוזר אחרי תקופה קצרה הוא אלכס גרלנד, עם סרט שהוא מעין המשך רוחני לסרטו הקודם "הקרב על אמריקה". עם זאת, קיימים שני הבדלים מהותיים בין שני הסרטים. הראשון והבולט ביותר הוא היותו מבוסס על החוויות של לוחמים אמריקאים בעיראק. דבר זה משליך גם על העובדה שהסרט מבוסס על אירועים אמיתיים, לעומת "הקרב על אמריקה" שתיאר מלחמת אזרחים שהיא אמנם מציאותית, אך בכל זאת מומצאת.
"יחידת העילית" אינו סרט עם עלילה שגרתית. הרעיון העקרוני של הסיפור הוא ייצוג של מבצע קטן של גדוד אמריקאי, שמתחלקים לקבוצות קטנות שמשתלטות על בתים כדי להעמיד בהם צלפים. המבצע משתבש מהר, ורוב הסרט מוקדש להשלכות שלו.
השחקנים בסרט נבלעים לתוך התפקידים שלהם, ומרוב ציוד טקטי הם כמעט בלתי מזוהים. לאורך הסרט מופיעים שחקנים ענקיים כמו צ'ארלס מלטון ("הצצה ליחסים"), ג'וזף קווין ("דברים מוזרים") וד'פארו וון-א-טאי ("כלבי שמורה"). למעשה, השחקן היחיד שהיה פשוט לזהות היה ויל פולטר ("מידסומר"), בעיקר בגלל שקיבל כמות נדיבה של זמן מסך בו הוא גנב את ההצגה.
"יחידת העילית" תופסת אותך מהדקה הראשונה ולא מרפה לרגע. הסרט מכניס אותך כצופה לתוך הנעליים של הלוחמים האמריקאים, עם כל התחושות המעורבות. תחושות כמו פחד קיומי, חרדה, כאב, רגעי הומור, ומעל הכל – תחושת תסכול עמוקה. בגלל שמדובר בסרט המבוסס על אירוע אמיתי, שהיה חלק ממלחמה הרסנית ומיותרת שהרגה מעל מיליון עיראקים על בסיס שקר בנוגע לקיום נשק להשמדה המונית. כצופה, אתה חווה את חוסר התוחלת השלם של כל האירועים הללו. אינספור אנשים מאבדים לא רק גפיים, אלא גם את חייהם, בשביל כלום.
הפרשנות הפוליטית בסרט זה דומה לזו של "הקרב על אמריקה", בכך שהיא נשענת על פרשנות הצופה. אמנם הסרט לא מציג לחימה או מלחמות באור חיובי, הסרט לא דן בכל ההשלכות. אין לנו תמונה לתוך חייהם של הלוחמים ששרדו, והסרט עצמו מקדיש זמן קצוב להצגת הכאב של העיראקים הבלתי-מעורבים שנפגעו מהמבצע. נדמה שגרלנד מסתמך על החוויות והידע של הצופים כדי שיעכלו את המסרים שלו, דבר שאינו טוב או רע הכרחי.
בגלל העמימות הרעיונית הזו, "יחידת העילית" עשויה לפנות לקהל רחב של צופים. בין אם מדובר במי שמחפש סרט שמציג מלחמה בצורה המציאותית ביותר, או מי שמחפש מסר אנטי-מלחמתי. ניתן לקרוא את הטקסט של הסרט במגוון דרכים, ועל הדרך הוא מגשים הרבה ממה שדרוש מסרט מלחמה כדי שיהיה איכותי. האקשן עצמו עשוי היטב, ובאופן כללי הסרט מטלטל אותך כצופה. זה בכלל מיוחד לראות שדווקא בתקופה הזו, בה אנו חיים בתוך מציאות אינסופית של מלחמה מיותרת, יוצא סרט כזה. "יחידת העילית" זוכה להמלצה חזקה ממני, וזהו ללא ספק הסרט שהכי כדאי ללכת לראות השבוע בבתי הקולנוע.
תמונות יפואיות
סדרת הספרים של מנחם תלמי זוכה לעיבוד חדש, הפעם בפורמט הקולנועי. זהו סרט של הבמאים אריק לובצקי ומתי הררי, שיצרו את העיבוד הטלוויזיוני משנות התשעים. רבים מהשחקנים של אותה סדרה חוזרים גם כאן, בינהם אורי גבריאל, יגאל עדיקא ומוטי בן ישי. הסרט הוא למעשה אנתולוגיה של חמישה קטעים בני עשרים דקות, מה שהופך את הצפייה בסרט להיות דומה יותר לצפיית מרתון בסדרה מאשר לחוויה קולנועית רציפה. אין כאן עלילה מתמשכת או קווי התפתחות למשך החלקים השונים, אלא סיפורים קומיים שבכלל לא לוקחים את עצמם ברצינות. כל סיפור מתמקד בדמות אחרת, כאשר הג'מעה פותרת בעיה כלשהי ביפו.
החולשה העיקרית של "תמונות יפואיות" היא העריכה, כאשר סצנות רבות נמשכות זמן רב מדי. דוגמה אחת לכך היא תחרות אכילת רוטב חריף של שתי דמויות. סצנה כזאת הייתה יכולה להיות בלתי נסבלת, אך מאפיין אחר של הסרט מציל את הצופה. זוהי הכימיה בין השחקנים, והתחושה שהיה להם כיף בכל רגע שהם משחקים. תחושה זו עוברת מהמסך אליך כצופה, וקשה שלא לחייך ולצחוק. אין כאן כל תחכום או הומור גבוה, אלא הסרט במפורש דורש ממך "לכבות" את המוח ופשוט ליהנות. בגלל הביצועים המרשימים של השחקנים וההומור המוצלח, זה דווקא לא קשה מדי.
השאלה העיקרית שמתעוררת היא מדוע בחרו להפוך את הסיפורים הללו לסרט במקום לסדרת טלוויזיה. אפשרות זו הייתה חוסכת תקציבים, ומאפשרת בכך הפקת פרקים נוספים, במיוחד לאור זה שידוע שכבר החלה עבודה על סרט המשך.
על כל פנים, סרט זה רחוק שנות אור מלזכות בפרס אופיר, אך נראה שמעולם לא זו הייתה שאיפת יוצריו. זהו סרט שמיטיב להיצפות בקהל גדול, כשצחוק הצופים מתגבר על פס הקול. לחובבי סרטי בורקס, הסדרה המקורית, או סתם מי שרוצה קומדיה חביבה, זהו סרט די חמוד.
