קרה המון ביקומים של מארוול מאז יציאת "דדפול 2" אי-שם ב-2018. דיסני רכשה את פוקס, "סאגת האינסוף" האהובה הסתיימה ובאופן כללי, היה נדמה כי תכני ה-MCU התדרדרו באיכותם. עבורי, זה לא בדיוק היה המצב. כמו רבים אחרים, הפורמט והגימיקים הקבועים של מארוול כבר נהיו די שחוקים – אך היו כמה סרטים וסדרות שדווקא די אהבתי. עם זאת, היו גם כאלה שפחות התחברתי אליהם, כמו "ספיידרמן: אין דרך הביתה". למרות אהבתי לספיידרמן ולסרטים של סאם ריימי, לא התחברתי בכלל לעלילה וראיתי בסרט כהתחנפות זולה לקהל נוסטלגי. לצערי הרב, "דדפול & וולברין" יותר דומה לסרט ספיידרמן השלישי ב-MCU מאשר לסרטי הדדפול הקודמים.
העלילה מספרת על וייד וילסון שהשאיר מאחור את זהותו כדדפול וחי שגרת חיים נורמטיבית. רצונו לחיות חיים פשוטים משתנה אחרי שארגון הרמ"ז (רשות משתנים בזמן – TVA) מציעים לו משימה שתעניק לו תהילה וגדולה. וייד מגלה שציר הזמן שלו נמצא בסכנה. הוא נמלט מרמ"ז במטרה לגייס וריאנט של וולברין שיעזור לו להציל את האנשים שהוא אוהב.
"דדפול & וולברין" מנסה מצד אחד להעביר דרמה די אותנטית אבל מצד שני גם רוצה לרצות את הקהל. האהבה של וייד לחברים שלו מאוד אמינה, והביסוס של זה משני הסרטים הקודמים בסדרה קנו אותי. מבחינת ריצוי הקהל, ישנם בסרט החדש מספר עצום של דמויות שחוזרות מסרטי מארוול של שנות האלפיים המוקדמות ולסרטי ה-"אקס-מן" של פוקס. גם אם הייתי מנסה לספיילר, ככל הנראה שזה היה דורש ממני לכתוב את רוב הסקירה אך ורק על זה. "דדפול & וולברין" מהווה בעיני מחווה מרשימה לאותם הסרטים והדמויות שחוזרות בסרט מרגישות עם יותר תועלת לעומת סרטים כמו "דוקטור סטריינג' בממד הטירוף".
הרבה מהדמויות שחוזרות באמת משרתות את העלילה באופן משמעותי. דדפול ו-וולברין נעזרים בהן במאבקם נגד הנבלית והן מקבלות נתח משמעותי של זמן המסך. אגיד רק שההפתעות בסרט הזה הפתיעו אותי משמעותית יותר מחזרת טובי מגווייר ואנדרו גרפילד ב-"ספיידרמן: אין דרך הביתה". הדמויות בפרט שעוזרות לדדפול ו-וולברין הצליחו בו זמנית לרגש ולהיות מקור מוצלח לקומדיה.
ההומור והאקשן שהכרנו טוב מאוד משני הסרטים הקודמים של דדפול נמצאים גם כאן ובשפע. הקיר הרביעי נשבר כל כך הרבה פעמים שנדמה שהוא כבר מרוסק עד סוף הסרט. האקשן לא התרכך בשום צורה, כבר בדקות הראשונות של הסרט יש כמות של גור שלא מביישת את רוח הסרטים הקודמים. גם הפסקול תואם לטעם המוזיקלי של דדפול עם שירים של אמנים כמו *NSYNC, אבריל לאבין ומדונה. ההומור לרוב קולע ומצאתי את עצמי צוחק ממרבית הבדיחות לאורך הסרט.
הסרט הזה שייך ללא ספק גם לוולברין. הוא אמנם מצטרף לעלילה יותר מאוחר ממה שצפיתי, אך תפקידו בסרט משמעותי ביותר. הוא משרת כאיזון לכאוס של דדפול ומביא לאור גרסה קצת שונה של הדמות. המשחק של יו ג'קמן כרגיל נפלא והוא מביא למסך גרסה קצת שונה מלוגאן שהכרנו בסרטי ה-"אקס-מן" של פוקס.
לצערי הרב, "דדפול & וולברין" לא קולע בכל הקשור לתסריט. הסיפור מבולגן ומאבד את עצמו לעיתים קרובות. הסרט מפנה הרבה זמן לסצנות ממושכות של אקשן שמצד אחד מאוד מבדרות אבל מצד שני מזניחות את העלילה והתפתחות הדמויות. העניין הזה בעיקר פוגע לדעתי בנבלים שמקבלים כמות מזערית של זמן מסך. דמות הנבלה של אמה קורין במיוחד נפגעת והיה נדמה שהיא סתם הוצגה כפסיכופתית בלי מניעים או אישיות. הביצוע של קורין מוצלח אך זה לא מציל דמות די שטחית.
הדמויות שהכרנו בסרטים הקודמים של דדפול נשארות מאחור ביקום שלו כאשר רוב הסרט מתרחש ביקום הריק שהכרנו בסדרה "לוקי". בנוסף, זמן המסך האדיר שמוקדש לשהייה בריק מצמצמת משמעותית את העלילה. היא כמעט ולא מתפתחת בזמן הזה כאשר הוא בעיקר מוקדש להופעות של מגוון דמויות. זה היה באמת משמעותי עבורי לראות אותן והסרט סגר הרבה מעגלים באופן מוצלח כאשר הוא מציג את הקונספט שהדמויות מהסרטים האלה מגיעים לריק כדי לקשר אותן ל-MCU. הבעיה היא שזה השאיר אותו לא שבע מבחינת הסיפור שהרגיש לוקה בחסר.
העלילה של "דדפול & וולברין" מרגישה כפשרת חצי דרך כמו סיפורו של מייק ב-"שובר שורות" עונה 3 פרק 12 (גם אני יכול לעשות רפרנסים מאוד ספציפיים, לא רק דדפול יכול). התסריטאים המוכשרים, ביניהם ראיין ריינולדס, יכלו לעשות כאן משהו הרבה יותר עוצמתי. שילוב של דמות מדהימה כמו וולברין יכול היה להביא לסיפור הרבה יותר עשיר ממה שקיבלנו.
במקום זה, הסרט הזה נשען המון על התחנפות לקהל באמצעות הדמויות שחוזרות. למרות שזה נעשה באופן די מוצלח, זה מרחיק את הסרט ממצוינות. דדפול והתסריט מודעים לדעיכה בתוצרים של ה-MCU, והסרט הזה רחוק מאוד מלהיות גרוע. התחושה העיקרית שלי כשיצאתי מהאולם הייתה שזה יכול היה להיות הרבה יותר טוב.
