דברי פתיחה
שלוש שנים לאחר אלבומיו האחרון, טיילר דה קריאייטור (Tyler, The Creator) חוזר למרכז העניינים עם אלבומו החדש “CHROMAKOPIA”. בדומה לאלבומים הקודמים שלו, גם כאן טיילר מאמץ מעין זהות חדשה כדי ליצור נרטיב אלבומי – בדומה ל”IGOR” מ2019.
הנושאים העיקריים ב”CHROMAKOPIA” מדברים על המתח שבין בריחה מאחריות לבין התמודדות עם השלכות של החלטות קשות בנושאי הורות, אהבה, זהות עצמית ותמותה.
אזהרת תוכן: הכתבה הבאה תכיל תיאורים גרפיים של אלימות.
רוח רעה שוררת בשנים האחרונות באינטרנט וברחבי העולם – הרוח הרעה של ארט הליצן. הדמות הזו פרצה מתוך סדרת סרטי האימה "טריפייר" (Terrifier) של הבמאי האמריקאי דמיאן לאון (Damien Leone). לדברי הבמאי, הקונספט של הדמות התחיל כהמחשה של ליצן מבחיל המטריד נוסעות בתחבורה ציבורית. דמותו של ארט הליצן התחיל את דרכו בשני סרטים קצרים, שנאספו לתוך סרט האנתולוגיה "All Hallows’ Eve" מ2013. לאחר מכן, לאונה יצא לקמפיין מימון המונים לטובת הפקת סרט קולנועי מלא המתמקד בארט הליצן. מהמהלך נוצר "טריפייר", שיצא ב2016 עם תקציב זעום של 35 אלף דולרים בלבד. שנתיים לאחר מכן, הסרט הופץ בארצות הברית בשירות נטפליקס, משם התחיל לצבור פופולריות נרחבת. הסרט קיבל אז בעיקר הערכה בקרב מעריצי קולנוע קיצוני (Extreme cinema).
אתחיל מלומר שלא צפיתי בסרטי "ונום" עד השבוע האחרון. הציפיות שלי לא היו גבוהות, משום שהרבה מהשיח סביב הסרטים האלו לא חיובי במיוחד. הופתעתי לגלות כי מדובר בשני סרטים מלאים בקאמפ (camp), עם הומור שמחזיר אותי לסרטי גיבורי העל של שנות האלפיים המוקדמות. הייתי אפילו משווה אותם במובן הזה לטרילוגיית סרטי ספיידרמן של סם ריימי. מה שמחבר את "ונום" גם לסרטים אחרים מהתקופה זו האווירה האפלה, בדומה לסרטים כמו "אקס-מן" או "דרדוויל". ונום עצמו מצליח לאזן זדון, הומור ורגש. בעיני, זו החוזקה העיקרית של הסרטים האלו.
זה לא סוד לומר שהשנים האחרונות באולפני האחים וורנר היו סוערים, לכל הפחות. אחרי שהאולפן גנזו פרויקט לוני טונס אחר, "Coyote Vs. Acme", הופתעתי לטובה מהעובדה שיש סרט לוני טונס אחר שכן זוכה לצאת לאקרנים. יותר מזה, עצם זה שמדובר בסרט אנימציה דו-ממדי ישר עורר בי עניין. לא זכור לי על סרט אנימציה דו-ממדי של אולפן מערבי עצום כמו דיסני או האחים וורנר שיצא בקולנוע, לפחות מאז "הנסיכה והצפרדע" מ2009.
העובדה שזכינו בסוף לראות את "הצילו! כדור הארץ השתגע" עדיין אינה מובנת מאליה. במקור, הסרט תוכנן לצאת בשירות הסטרימינג HBO Max, האחים וורנר החליטו ב2022 להציע את פרויקט הלוני טונס המצויר לשירותי סטרימינג אחרים. לפני שנה, הוחלט בסופו של דבר להוציא את הסרט בבתי הקולנוע.
"אם את לא יכולה למצוא חבר, תיצרי לך חבר."
השורה הבאה נאמרת לדמות הנושא, מאי, בתחילת הסרט. למאי יש עין עצלה ופזילה, מאפיינים שמובילים לכך שאימה מכריחה אותה לעטות רטייה החל מילדותה. היא מתקשה במהלך כל חייה למצוא חברים, וחברתה היחידה היא בובת חרסינה בשם סוזי שממוסגרת בתיבת זכוכית – עוד דבר שאימה מעניקה לה בילדות. הסרט לוקח אותנו בדקות הראשונות החל מהילדות הישר למאי בבגרותה, והיא עובדת כעוזרת של וטרינר. היא עדיין מאוד בודדה, והחברה היחידה שיש לה היא סוזי הבובה. במהלך הסרט, היא מנסה ליצור חברויות חדשות למרות קשייה החברתיים בעקבות בדידותה.
אם בחודש האחרון היה נדמה שלאלבום "Brat" אין כוח עמידה מעבר לקיץ (בראט סאמר בכל זאת), צ'ארלי XCX הוכיחה מאז שיש לה עדיין כוח עמידה. מאז שהתחילו לצאת סינגלים לאלבום המקורי שיצא ביוני, צ'ארלי החלה לשחרר לעיתים רמיקסים. אחרי צאת האלבום, הרמיקסים עברו מטמורפוזה כאשר הם כבר לא הפכו לתירוץ לארח אמנים אחרים (באלבום המקורי אין כלל אמנים מארחים) – אלא הזדמנות להעמיק את האתוס של השירים עצמם.
השיא של המגמה הזו היה ביולי, כשבועיים לאחר צאת האלבום, כשיצא במפתיע גרסה חדשה של Girl, so confusing עם לורד. לדעתי אין זו הגזמה לציין שהסינגל הזה הפתיע את כל סצנת הפופ, כאשר הוא גילה במובהק שהשיר המקורי נכתב על לורד. מעבר לזה, הרמיקס שינה את אופי השיר באופן משמעותי. במקור, היה זה סיפור חד-צדדי מנקודת מבטה של צ'ארלי. כעת, הוא הפך לדו-שיח מרגש בין שתי הזמרות.
אליוט סמית' חי בין השנים 1969 עד 2003. במהלך חייו, הוא שחרר 3 אלבומים עם להקת הרוק Heatmiser ו6 אלבומי סולו. סמית' ידוע כיום בעיקר מאלבומי הסולו שלו, כמו "Either/Or" ו"XO". הוא זכה להצלחה גדולה יחסית לאמן אינדי פולק, כאשר פריצתו למיינסטרים התרחשה כששיריו הופיע בסרט "סיפורו של וויל האנטינג": ביניהם Angeles, Between the Bars, Say Yes וMiss Misery (האחרון מהם נכתב במיוחד עבור הסרט ומופיע בסופו).
נחשפתי לראשונה לסמית' לפני ארבע שנים, בשיא מגפת הקורונה, כשיצא "Punisher" של פיבי ברידג'רס. שיר הנושא של האלבום נכתב על סמית', ולאחר ששמעתי הייתי חייב להבין למה ברידג'רס כל כך אוהדת אותו. משם התעמקתי באלבומים שציינתי קודם, ובנוסף אליהם "Figure 8" (שחוגג חצי יובל בשנה הבאה). לצורך העניין, התחלתי להרגיש שהבנתי בדיוק מה שברידג'רס רואה בו – זמר-יוצר יוצא דופן שהצליח לשלב לחנים גאוניים, רגש טהור במילים ומוזיקליות לא מהעולם הזה.
בתור התחלה, הכי חשוב לי לציין עבור מי שטרם צפו בטריילר של "הזמן שלנו" – עדיף להימנע ממנו. הטריילר מגלה יותר מדי פרטים לגבי הסרט, ורצוי לדעתי להיכנס אליו בראש צלול. למי שאכן צפו בטריילר, הרשו לי לבשר לכם כי הסרט הזה שונה מאוד ממה שמוצג. זה לא סרט מלודרמה טיפוסי ומאולץ המנסה להיות מניפולטיבי רגשית, אלא סרט עם תסריט קצת יותר מתוחכם.
הסרט מספר על האהבה בין טוביאס ואלמוט, שמגולמים על ידי אנדרו גארפילד ופלורנס בפיו בהתאמה. אנו כקהל עדים ליחסים בין השניים לאורך שנים, ולומדים עליהם באמצעות מעין דיוקנים תקופתיים. אותם דיוקנים מוצגים בצורה א-לינארית, כלומר לא בציר זמן כרונולוגי. הבחירה הזאת מכניסה רוח חדשה לסרט וגורמת לו להרגיש שונה מאינסוף הדרמות הרומנטיות הקיימות.
