נסעתי אמש מביתי בצפון לאירוע הפתיחה השנה של פסטיבל הקולנוע בירושלים – הקרנה של הסרט "תלמה" כמקובל בבריכת הסולטן. דרכי לאירוע הייתה מלווה בפקקים ועומסים רבים, החל מכביש הסרגל ליד עפולה עד רחובות ירושלים, שבהם לקח עשרים דקות לנסוע ארבע קילומטרים. בשלבים המאוחרים של הנסיעה כבר נכנסתי ללחץ שאאחר לסרט עצמו, ולא רק אפספס את דברי הפתיחה. כשהגעתי בזמן והסרט התחיל, כל הלחצים שהצטברו בי בשלושת השעות לפני ההקרנה התפוגגו במהרה.
לפני שנתיים קיבלנו הפתעה קולנועית נהדרת עם שני הסרטים הראשונים בטרילוגיית "X". הסרט הראשון בטרילוגיה היה מעין מחווה לסרטי סלאשר של שנות השבעים כמו "המנסרים מטקסס" והסרט השני "פרל" שימש כמבט פנים על הנבלה פרל. "MaXXXine" מתאר את החיים של הגיבורה לאחר האירועים הטראומתיים ב-"X". כרגיל, מיה גות' מבצעת את תפקידה בצורה יוצאת דופן. אמנם יש בסרט החדש פחות מונולוגים לעומת "פרל", כוחה של גות' כשחקנית יוצאת מן הכלל מורגש בכל סצנה.
“המשרתת” הוא אחד הסרטים הכי יפים שזכיתי לראות בחיי, אם לא הכי יפה. כל צילום וצילום מרהיב, מרגיש בעל משמעות, וסיפור הסרט יפהפה. מדובר בעיבוד קולנועי לספר “Fingersmith” שמעביר את העלילה מבריטניה הוויקטוריאנית לקוריאה תחת משטר קולוניאליסטי יפני בתחילת המאה ה-20. הוא מספר על סוקי, כייסת אנאלפבית, שמגויסת להיות משרתת של יורשת יפנית עשירה בשם הידקו. סוקי צריכה לעודד את הידקו להתחתן עם נוכל קוריאני שמתחזה להיות רוזן יפני כדי לגנוב את הירושה שלה. המשימה הזו משתבשת כאשר סוקי והידקו מגלות רגשות אחת כלפי השנייה.
אחת ההפתעות הגדולות מפסטיבל קאן ב-2021 היתה הזכייה של "טיטאן" בפרס היוקרתי דקל הזהב. הפרס בשנים האחרונות חולק לסרטים נגישים יותר כמו "פרזיטים" של בונג ג'ון הו, "משלוש העצבות" של רובן אוסטלונד ו-"אנטומיה של נפילה" של ז'וסטין טרייה. הזכייה של "טיטאן" משמעותית במישורים רבים – מדובר בבמאית השנייה בהיסטוריה שזכתה בפרס, וביצירת קולנוע מאוד מטרידה ופרועה. הסרט היה כה מטריד עד שהופצה אזהרת תוכן בהקרנות בפסטיבל הסרטים חיפה.
כשנודע לציבור שנזכה השנה לסרט נוסף של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, הציפיות שלי היו בשמיים. מדובר בבמאי שהסרטים שלו לא מפספסים. "מסכנים שכאלה" היה סרט מוזר ביותר ומצוין בכל מובן אפשרי. כאן בארץ, עברה בקושי חצי שנה וסרטו החדש של לנתימוס הגיע לאקרנים. "סוג של חסד" ממשיך את המסורת של הבמאי ליצור סרטים מאוד מוזרים בלשון המעטה.
עברו כמעט 8 שנים מאז שהעולם כולו הכיר את הבמאית הצרפתית ג'וליה דוקורנו. היא פרצה לעולם פסטיבלי הקולנוע אי שם ב-2016 עם סרט הבכורה שלה "נא" – הידוע באנגלית כ-"Raw" וכ-"Grave" בצרפתית. זהו סרט התבגרות על ז'וסטין בת ה-16, שמתחילה לימודי וטרינריה במוסד משובח בו לומדת גם אחותה הגדולה אלכסיה. אחרי טקס חניכה טראומתי, הצמחונות שליוותה את ז'וסטין כל חייה מתערערת כשהיא נאלצת לאכול כבד נא של ארנב. חוויה זו מפתחת אצלה תיאבון לבשר והיא עוברת מטמורפזה מנערה "רגילה" לקניבלית.
זהו סרט עשיר בכל מובן אפשרי. הסאבטקסט שלו יכול להתפרש כסרט פמיניסטי וקווירי רדיקלי ובלתי מתפשר.
בשנת 2009 החל קמפיין הפרסום לסרט “הגוף של ג’ניפר” שניסה למשוך קהל של גברים צעירים באמצעות הסקס-אפיל של הכוכבת מייגן פוקס. הקמפיין נכשל לחלוטין – הסרט קיבל ביקורות שליליות עם יציאתו ונכשל בקופות. עם השנים, הסרט קיבל יותר ויותר תשומת לב לאחר שהתחילו לצפות בו באופן שונה מהפרסום המקורי. התחילו להתייחס אליו התחילו להתייחס אליו כאל יצירה פמיניסטית וקווירית. זה, לדעת רבים, תיאור אובייקטיבי יותר של הסרט.
בחודש שעבר, פיטר דוקטר ניהל ריאיון שנוי במחלוקת עם בלומברג. המסקנה העיקרית היא שפיקסאר צריכה להפיק יותר המשכים ופחות סרטים אוטוביוגרפיים. הוא ציין את הכשלונות בשנים האחרונות בקופות עם סרטים כמו "אלמנטלי" ו-"שנות אור". ההשוואה הזויה – "אלמנטלי" הצליח להרוויח מעל חצי מיליארד דולר בקופות, ככל הנראה היה רווחי ומעל הכל הסרט זכה לתגובות די חיוביות. כל זה כשמדובר בסרט שמספר על ילדותו של היוצר כמהגר בארצות הברית. לעומת זאת, "שנות אור" הרוויח משמעותית פחות, סביר מאוד להניח שהוא היה הפסדי והתגובות אליו היו די שליליות.