תגית: אימה

אחד מתתי-הז'אנרים הפחות מוערכים בקולנוע האימה (שבכללותו אינו זוכה להערכה מספקת) הוא הספלאטר-קומדיה (Splatter). אין מדובר בסרטים סטיריים דוגמת "הצעקה" או אף בקומדיות כדוגמת "מת לצעוק", אלא בסרטים המשלבים אלימות קשה ביותר עם הומור, לעיתים אף גס. אחת מסדרות הסרטים המזוהות ביותר בנישה זו היא סדרת "מוות אכזרי" של סם ריימי – סרטים שהביאו את הבמאי הצעיר לתודעה ציבורית רחבה יותר ואפשרו לו ליטול על עצמו פרויקטים גדולים יותר, כדוגמת סרטי "ספיידרמן" של שנות האלפיים. במאי נוסף שדרכו החלה בנישה זו הוא לא אחר מאשר פיטר ג'קסון. בטרם ביים את טרילוגיית "שר הטבעות" המונומנטלית, יצר גם פרויקטים קיצוניים כמו "טעם רע" (1987) ו"מוות קליני" (1992).

רבים הם הסרטים העוסקים בנקודת מבטה של משפחה או דמויות החיות בבית רדוף רוחות. סרטו החדש של סטיבן סודרברג, שאינו מוכר כלל כיוצר סרטי אימה, עוסק דווקא בנקודת מבטה של הרוח הרודפת את הבית. המצלמה בסרטו החדש, "נוכחות", מציגה מבט בגוף ראשון של אותה רוח. היא מצולמת באופן ידני, כאילו המסך משקף את מבטה. כדי להבדיל בין נקודת המבט האנושית לבין הרוח, יוצרי הסרט בחרו להשתמש בעדשה רחבה יחסית עם מעט אפקט "עין דג" (Fish eye).

לי וואנל שב למסכי הקולנוע בשבוע החולף עם עיבוד מחודש לסרט המפלצות הקלאסי של אולפני יוניברסל. וואנל, שנודע בזכות תרומתו המשמעותית לז'אנר האימה – בין היתר בזכות יצירת סדרת "המסור" ובימוי "בלתי נראה" לפני כחצי עשור – ניגש למלאכה ברגישות הראויה. גרסה חדשה זו ל"איש הזאב" (1941) הייתה בשלבי פיתוח באולפנים למעלה מעשור, כאשר תחילה יועד הסרט להשתלב במיזם שאפתני ליצירת יקום קולנועי משותף של מפלצות. אף שהתוכנית המקורית לא צלחה, הצלחתו של סרטו הקודם של וואנל אפשרה לו להמשיך ביצירת סרטים מסוג זה, כמעט בבחינת אוטר קולנועי.

עבור הבמאי האמריקאי רוברט אגרס, "נוספרטו" מ-1922 היה סרט מכונן בחייו. מדובר ביצירת מופת של הקולנוע האילם האקספרסיוניסטי הגרמני, שהיא גרסה לא רשמית ולא מאושרת של "דרקולה" מאת ברם סטוקר. ראשית, יש לציין שהעובדה ש-"נוספרטו" המקורי עדיין קיים זה כמעט נס. משפחתו של סטוקר תבעה את יוצרי הסרט, ופסיקת בתי המשפט ברפובליקת ויימאר דרשה להשמיד את כל עותקי הסרט. הסיבה לשרידתו היא בעקבות עותקים של הסרט שהגיעו לארצות הברית, שם חוקי זכויות היוצרים אפשרו את שמירת הסרט. הדמויות המוכרות כמו הרוזן דרקולה וג'ונתן הארקר שונו, והעלילה עצמה תומצתה יחסית לספר. הבמאי אגרס נחשף לראשונה ל-"נוספרטו" בגיל תשע, ומאז פיתח מעין אובססיה לסרט.

אחרי ההצלחה המסחרית המסחררת של "טריפייר 2" בקופות לפני שנתיים, מיד היה ברור כי זאת רק ההתחלה של פרנצ'ייז האימה הגדול הבא. בסתיו האחרון, יצא סרט ההמשך "טריפייר 3". הדבר האחרון שציפיתי אליו זה שהוא לא רק ישחזר את הצלחת הסרט השני, אלא יתעלה עליו בענק. לעומת הסרט השני שהרוויח בכל העולם בערך חמישה עשר מיליון דולרים בכל העולם, הסרט השלישי הרוויח כמעט תשעים. הפופולריות שלו במדינות כמו ארצות הברית הייתה כל כך אדירה, כך שמעריכים אפילו שילדים מתחת לגיל 18 קנו כרטיסים ל"רוז הרובוטית" כדי להיכנס להקרנות של "טריפייר 3". עם כל ההצלחה הזו, עולה השאלה האם איכות הסרט מצדיק את כל זה. במילה אחת, כן. בכמה מילים, המשיכו לקרוא.

מאז ש"יופי מסוכן" הוקרן בפסטיבל "קאן" השנה, הסרט סיקרן אותי. הקונספט של סם ניסיוני שיוצר גרסה צעירה יותר שלך מלכתחילה נשמע מרתק. ככל שהזמן התקדם מאז מאי, והסרט התחיל לקבל הפצה בינלאומית רחבה יותר, הציפיות שלי רק הלכו וגדלו.

עלילת הסרט מספרת על אליזבת ספרקל (דמי מור), שחקנית שמגלה בגיל 50 כי מחליפים אותה בתוכנית הטלוויזיה שלה. הצלחת התוכנית, והתהילה שזכתה לה בעבר כשחקנית, כבר לא משנה עבור מפיקי הטלוויזיה ובעלי המניות המיזוגניים.

אזהרת תוכן: הכתבה הבאה תכיל תיאורים גרפיים של אלימות.

רוח רעה שוררת בשנים האחרונות באינטרנט וברחבי העולם – הרוח הרעה של ארט הליצן. הדמות הזו פרצה מתוך סדרת סרטי האימה "טריפייר" (Terrifier) של הבמאי האמריקאי דמיאן לאון (Damien Leone). לדברי הבמאי, הקונספט של הדמות התחיל כהמחשה של ליצן מבחיל המטריד נוסעות בתחבורה ציבורית. דמותו של ארט הליצן התחיל את דרכו בשני סרטים קצרים, שנאספו לתוך סרט האנתולוגיה "All Hallows’ Eve" מ2013. לאחר מכן, לאונה יצא לקמפיין מימון המונים לטובת הפקת סרט קולנועי מלא המתמקד בארט הליצן. מהמהלך נוצר "טריפייר", שיצא ב2016 עם תקציב זעום של 35 אלף דולרים בלבד. שנתיים לאחר מכן, הסרט הופץ בארצות הברית בשירות נטפליקס, משם התחיל לצבור פופולריות נרחבת. הסרט קיבל אז בעיקר הערכה בקרב מעריצי קולנוע קיצוני (Extreme cinema).

"אם את לא יכולה למצוא חבר, תיצרי לך חבר."

השורה הבאה נאמרת לדמות הנושא, מאי, בתחילת הסרט. למאי יש עין עצלה ופזילה, מאפיינים שמובילים לכך שאימה מכריחה אותה לעטות רטייה החל מילדותה. היא מתקשה במהלך כל חייה למצוא חברים, וחברתה היחידה היא בובת חרסינה בשם סוזי שממוסגרת בתיבת זכוכית – עוד דבר שאימה מעניקה לה בילדות. הסרט לוקח אותנו בדקות הראשונות החל מהילדות הישר למאי בבגרותה, והיא עובדת כעוזרת של וטרינר. היא עדיין מאוד בודדה, והחברה היחידה שיש לה היא סוזי הבובה. במהלך הסרט, היא מנסה ליצור חברויות חדשות למרות קשייה החברתיים בעקבות בדידותה.