תגית: גאווה

מה יקרה כשאסתכל עמוק בפנים על עצמי?

מי אני באמת?

האם יש לי שליטה על חיי?

איך אני אוכל לקבל את עצמי?

מה אם הייתי בן אדם אחר?

עד לא מזמן לא שמעתי על הבמאי עמוס גוטמן. שמו צץ בשיחות לפני הקרנת הסרט “צרות נשים” של הבמאי ג'ון ווטרס בחודש שעבר בסינמטק הרצליה. מאז יצאה התוכנייה לפסטיבל הסרטים בירושלים, שכלל את הדוקומנטרי החדש “טאבו: עמוס גוטמן”. הסרט מספר על מהלך הקריירה שלו החל מיציאת “נגוע” ב-1983 עד יציאת “חסד מופלא” ב-1992, כאשר עמוס נפטר ממחלת האיידס ב-1993 בגיל 38. התוכן בסרט בנוי על בסיס ראיון שלא יצא עד כה לאור של עמוס שנעשה לקראת מותו וראיונות נוספים עם אנשים שהיו קרובים אליו. כדי לחבר את הכל יחד, נעשה שימוש בבינה מלאכותית כדי לשחזר את קולו של עמוס על מנת להקריא קטעים שכתב במחברות ומכתבים. כל אלו יוצרים חוויה כאילו עמוס גוטמן עצמו נכח בהקרנה.

“המשרתת” הוא אחד הסרטים הכי יפים שזכיתי לראות בחיי, אם לא הכי יפה. כל צילום וצילום מרהיב, מרגיש בעל משמעות, וסיפור הסרט יפהפה. מדובר בעיבוד קולנועי לספר “Fingersmith” שמעביר את העלילה מבריטניה הוויקטוריאנית לקוריאה תחת משטר קולוניאליסטי יפני בתחילת המאה ה-20. הוא מספר על סוקי, כייסת אנאלפבית, שמגויסת להיות משרתת של יורשת יפנית עשירה בשם הידקו. סוקי צריכה לעודד את הידקו להתחתן עם נוכל קוריאני שמתחזה להיות רוזן יפני כדי לגנוב את הירושה שלה. המשימה הזו משתבשת כאשר סוקי והידקו מגלות רגשות אחת כלפי השנייה.

אחת ההפתעות הגדולות מפסטיבל קאן ב-2021 היתה הזכייה של "טיטאן" בפרס היוקרתי דקל הזהב. הפרס בשנים האחרונות חולק לסרטים נגישים יותר כמו "פרזיטים" של בונג ג'ון הו, "משלוש העצבות" של רובן אוסטלונד ו-"אנטומיה של נפילה" של ז'וסטין טרייה. הזכייה של "טיטאן" משמעותית במישורים רבים – מדובר בבמאית השנייה בהיסטוריה שזכתה בפרס, וביצירת קולנוע מאוד מטרידה ופרועה. הסרט היה כה מטריד עד שהופצה אזהרת תוכן בהקרנות בפסטיבל הסרטים חיפה.

עברו כמעט 8 שנים מאז שהעולם כולו הכיר את הבמאית הצרפתית ג'וליה דוקורנו. היא פרצה לעולם פסטיבלי הקולנוע אי שם ב-2016 עם סרט הבכורה שלה "נא" – הידוע באנגלית כ-"Raw" וכ-"Grave" בצרפתית. זהו סרט התבגרות על ז'וסטין בת ה-16, שמתחילה לימודי וטרינריה במוסד משובח בו לומדת גם אחותה הגדולה אלכסיה. אחרי טקס חניכה טראומתי, הצמחונות שליוותה את ז'וסטין כל חייה מתערערת כשהיא נאלצת לאכול כבד נא של ארנב. חוויה זו מפתחת אצלה תיאבון לבשר והיא עוברת מטמורפזה מנערה "רגילה" לקניבלית.

זהו סרט עשיר בכל מובן אפשרי. הסאבטקסט שלו יכול להתפרש כסרט פמיניסטי וקווירי רדיקלי ובלתי מתפשר.

בשנת 2009 החל קמפיין הפרסום לסרט “הגוף של ג’ניפר” שניסה למשוך קהל של גברים צעירים באמצעות הסקס-אפיל של הכוכבת מייגן פוקס. הקמפיין נכשל לחלוטין – הסרט קיבל ביקורות שליליות עם יציאתו ונכשל בקופות. עם השנים, הסרט קיבל יותר ויותר תשומת לב לאחר שהתחילו לצפות בו באופן שונה מהפרסום המקורי. התחילו להתייחס אליו התחילו להתייחס אליו כאל יצירה פמיניסטית וקווירית. זה, לדעת רבים, תיאור אובייקטיבי יותר של הסרט.

לכל היוצרים יש רגע מכונן שמעצב את העשייה שלהם. לאמה סליגמן, הרגע הזה באולם הקולנוע בגיל 14 כשראתה לראשונה את קומדיית הנעורים האלימה וסאפפית "הגוף של ג'ניפר". חוויה זו השפיעה על הסרטים העתידיים שלה. כיום היא בת 29 והספיקה לביים את "שבעה בייבי" ושנה שעברה את "Bottoms". סרטה האחרון מרגיש כאילו הוא מגשים את היצר ליצור משהו שאיכשהו דומה ל-"גוף של ג'ניפר".

חיפוש בגוגל מהר מאוד אומר הרבה דברים על "פינק פלמינגוס" – זה אחד הסרטים הכי מטרידים בהיסטוריה, יש בו תכנים פוגעניים ומתועבים (רצח, קניבליזם, אונס, גילוי עריות ועוד) אך חשוב לזכור שמדובר בקומדיה. זו אפילו לא סתם קומדיה, אלא קומדיה קווירית. בדקות הראשונות של הסרט הבמאי ג'ון ווטרס מקריין ומסביר מה קורה: מלכת הדראג האייקונית דיוויין, המכונה בסרט האדם הכי מטונף שחי, בורחת מהחוק ומאמצת שם בדוי: באבס ג'ונסון. היא חיה בקרוואן בפאתי בולטימור עם שותפתה קוטון, בנה קראקר ואמה אידי.