המשפט האחרון של קפקא
בשנת 2007 נפתחה תיבת פנדורה משפטית בארצנו. עם פטירתה של אילזה הופה, אשר החזיקה בכתבי היד הבלתי מפורסמים של הסופר המיתולוגי פרנץ קפקא. סרט תיעודי זה מתחקה אחר דמותו של קפקא, מסלול הגעתם של כתביו למכס ברוד, הקשר לאילזה ומשם לביתה, חווה. כמו כן, הסרט חושף את ההליכים המשפטיים בעקבות הצוואה שכללה עיזבון, אשר בתי המשפט רואים בו נכס לאומי.
ישנו מושג בקרימינולוגיה שחשוב לי שירחף מעל חוות דעת זו – רצידיביזם (recidivism). מדובר בדפוס התנהגות עבריינית של חזרה על התנהגות בלתי-רצויה, במקרה הזה עבירה על החוק. משתמשים במושג שיעור רצידיביזם כדי לאמוד את כמות העבריינים שחוזרים לבית הכלא. השיעור נמדד לעיתים קרובות על עבריינים באופן כללי, וגם בראייה ממוקדת לפי עבירה ספציפית. במחקר של שירות בתי הסוהר שפורסם בשנת 2021, נמצא ששיעור הרצידיביזם הכללי בישראל בשנת 2014 עמד על סך 39.2%.
כעת, נעבור לצד השני של האוקיינוס אל ארצות הברית. שם, בתי סוהר הם למטרת רווח, לעונשים יש תקופת מאסר מינימלי (כלומר שיש עבירות עם תקופת מאסר נדרש, לעומת ישראל שיש כאן רק מאסר מקסימלי), גזענות מערכתית הפוגעת באופן ממוקד באוכלוסייה השחורה (שרק לפני חמישים שנה הפסיקו לחיות תחת משטר אפרטהייד) ומערכת משפטית שגם היא פוגעת במיוחד באותה אוכלוסייה שחורה. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, זוהי חוות דעת מאוד פוליטית לסרט, שגם אם על פניו לא נראה ככה, גם הוא מאוד פוליטי.
עד לא מזמן לא שמעתי על הבמאי עמוס גוטמן. שמו צץ בשיחות לפני הקרנת הסרט “צרות נשים” של הבמאי ג'ון ווטרס בחודש שעבר בסינמטק הרצליה. מאז יצאה התוכנייה לפסטיבל הסרטים בירושלים, שכלל את הדוקומנטרי החדש “טאבו: עמוס גוטמן”. הסרט מספר על מהלך הקריירה שלו החל מיציאת “נגוע” ב-1983 עד יציאת “חסד מופלא” ב-1992, כאשר עמוס נפטר ממחלת האיידס ב-1993 בגיל 38. התוכן בסרט בנוי על בסיס ראיון שלא יצא עד כה לאור של עמוס שנעשה לקראת מותו וראיונות נוספים עם אנשים שהיו קרובים אליו. כדי לחבר את הכל יחד, נעשה שימוש בבינה מלאכותית כדי לשחזר את קולו של עמוס על מנת להקריא קטעים שכתב במחברות ומכתבים. כל אלו יוצרים חוויה כאילו עמוס גוטמן עצמו נכח בהקרנה.
מלך החגיגת מספר את סיפורו של גבי (שם בדוי), מי שטוען שבתכלס הוא הממציא של ה״חגיגת״. החגיגת הוא סם הפיצוציות הראשון שתפס תאוצה רצינית בארץ. הסרא כאילו תורגם משיחה סגורה בחדרי חדרים של יוצרי הסרט עם האיש האמיתי (גבי/לכאורה דוקטור זי) שהפך לסרט קולנועי בעזרת שילוב של מדיומים אומנותיים ואנימציה פסיכדלית.
