בשני העשורים האחרונים, עולם קולנוע האקשן חווה שתי יציאות של סרטים ששינו את פני הז’אנר: "חטופה" מ-2008 ו"ג’ון וויק" מ-2014. בעקבות סרטים אלה, ניכרו השפעות משמעותיות על יצירות אחרות בתחום. ניתן להצביע למשל על "איש הקוף" משנה שעברה, שאימץ את הקונספט של "ג’ון וויק", העביר את מיקום העלילה להודו והפך את גיבור הסרט לאיש עממי. לסרטים אלו מצטרף כעת "חסין כאב" החדש, בכיכובו של ג’ק קוויד – זמן קצר לאחר הופעתו האחרונה במסך הגדול ב"חברה מושלמת".
דמיינו עולם עתידני שבו המוות הוא רק אי-נוחות זמנית. "מיקי 17" של הבמאי המבריק בונג ג'ון-הו מציג בפנינו מסע התיישבות בין-כוכבי שבו אדם בשם מיקי (רוברט פטינסון) משמש כ"מתכלה" – עובד המוקרב במשימות מסוכנות, כשטכנולוגיה מתקדמת מאפשרת להדפיס אותו מחדש עם זיכרונותיו שמורים. הכל מתערער כאשר שני שיבוטים של מיקי – מספר 17 ומספר 18 – מוצאים זה את זה בו זמנית, ומעמידים בסימן שאלה את משמעות הקיום האנושי.
אחד מתתי-הז'אנרים הפחות מוערכים בקולנוע האימה (שבכללותו אינו זוכה להערכה מספקת) הוא הספלאטר-קומדיה (Splatter). אין מדובר בסרטים סטיריים דוגמת "הצעקה" או אף בקומדיות כדוגמת "מת לצעוק", אלא בסרטים המשלבים אלימות קשה ביותר עם הומור, לעיתים אף גס. אחת מסדרות הסרטים המזוהות ביותר בנישה זו היא סדרת "מוות אכזרי" של סם ריימי – סרטים שהביאו את הבמאי הצעיר לתודעה ציבורית רחבה יותר ואפשרו לו ליטול על עצמו פרויקטים גדולים יותר, כדוגמת סרטי "ספיידרמן" של שנות האלפיים. במאי נוסף שדרכו החלה בנישה זו הוא לא אחר מאשר פיטר ג'קסון. בטרם ביים את טרילוגיית "שר הטבעות" המונומנטלית, יצר גם פרויקטים קיצוניים כמו "טעם רע" (1987) ו"מוות קליני" (1992).
היסטוריית הקולנוע בשלושים השנים האחרונות מלאה באדפטציות לא מוצלחות של משחקי הוידיאו. החל מ"האחים סופר מריו" שיצא ב-1993, עד "בורדרלנדס" שיצא השנה. אחרי שנים רבות שבהן החברה/האולפן פיתחו סרט של "סוניק הקיפוד", אי שם ב-2018 הציבור הרחב נחשף לראשונה לעיצוב הדמות האייקונית, והזדעזע כקולקטיב. תגובת הנגד הייתה כל כך חזקה שיצרה מה שבעיני אפשר לכנות כתקדים, כאשר הסרט נדחה בחצי שנה כדי "לתקן" את העיצוב. לקראת תאריך היציאה המקורי בנובמבר 2019, הטריילר שוחרר מחדש, העיצוב של סוניק הפך ליותר נאמן למקור, והתגובה הציבורית הייתה אוהדת. רגע לפני מגיפת הקורונה, הסרט הראשון יצא במה שכבר אפשר להגדיר כפרנצ'ייז.
לפעמים, הגבול בין החיים ובין המוות אכזרי יכול להתבטא באופנים הכי משונים. עבור סבתו של אדיר מילר, שורדת שואה ילידת הונגריה, הגבול התבטא בטבעת זהב עדינה שהציעה לנאצי המאיים על חייה שלה ושל ביתה תמורת שחרורן. אדיר מילר מעבד את הסיפור המדהים לקולנוע בסרטו החדש "הטבעת". העלילה כוללת גם את המסע חזרה להונגריה לאיתור הטבעת. זוהי גם הפעם הראשונה בה הוא לוקח חלק בתפקיד במאי. מצטרפים אליו בבימוי צמד האחים פז, הידועים מסרטים כמו "תוכנית א'", "הגולם" ו"ג'רוזלם".
הזכייה של "אנורה" בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן במאי האחרון היתה אפופה מסתורין. זאת משום שעד הסתיו, לא היו הקרנות של הסרט מחוץ לקאן. נוסף על כך, הטריילר לסרט שוחרר לראשונה רק ביולי. כל שהיה ידוע עליו היה יוצר הסרט והקונספט שלו. זהו הסרט השמיני של שון בייקר, שידוע מסרטים כמו "טנג'רין" ו"פרויקט פלורידה". סרטיו ידועים בעיסוקם באוכלוסיות מוחלשות, מה שמוביל לקונספט של "אנורה". הסרט מספר על אנורה (שמקצרת את שמה בסרט לאני), עובדת מין בברוקלין שנישאה לוניה, בנו הצעיר של בעל הון רוסי.
אין זה סיפור בנוסח סינדרלה, למרות מה שאנורה עצמה חושבת בתחילת הסרט. בדומה לסרטים האחרים של בייקר, המציאות פוגשת אותה. זה מתבטא בהורי בעלה החדש שמגיעים מרוסיה כדי לבטל את הנישואין.
אחרי קריירה מצליחה בתחום סדרות הטלוויזיה, דנה מודן פורצת לתחום הקולנוע עם סרטה "הנכס". הסרט מבוסס על הרומן הגרפי מאת אחותה, רותו מודן. העלילה מספרת על רגינה ומיקה, סבתא ונכדה, בגיחה לוורשה בעקבות נכס שהמשפחה אבדה בשואה. רבקה מיכאלי ושרון סטרימבן מגלמות את התפקידים הראשיים. בגלל עצם התרחשות הסרט בפולין, משתתפים בסרט גם השחקנים הפולנים אנדג'ה סאוורין ופיוטר פאצ'ק. אורי הוכמן מגלם קרוב משפחה רחוק של רגינה.
נסעתי אמש מביתי בצפון לאירוע הפתיחה השנה של פסטיבל הקולנוע בירושלים – הקרנה של הסרט "תלמה" כמקובל בבריכת הסולטן. דרכי לאירוע הייתה מלווה בפקקים ועומסים רבים, החל מכביש הסרגל ליד עפולה עד רחובות ירושלים, שבהם לקח עשרים דקות לנסוע ארבע קילומטרים. בשלבים המאוחרים של הנסיעה כבר נכנסתי ללחץ שאאחר לסרט עצמו, ולא רק אפספס את דברי הפתיחה. כשהגעתי בזמן והסרט התחיל, כל הלחצים שהצטברו בי בשלושת השעות לפני ההקרנה התפוגגו במהרה.
